אני יושבת בחדר הלבן הזה, הגוף קפוא ורק המחשבות מתרוצצות בתוך
הראש. ריח מוכר ומחריד עולה באוויר, מזכיר לי איך ישבנו בבית
חולים הזה, שנה שעברה כשאחותך הייתה חולה. גם אתה קפוא עכשיו,
במיטה הלבנה, נראה עייף כל כך.

ישבנו בספסל שלנו, ישבנו ככה כמה זמן, עד שאמרת לי בעיניים
נוצצות שהיא הלכה, שהיא הלכה לתמיד ולא הספקת... והיא לא
הספיקה... ועדיין לא הספקתם... אתה לא יודע בדיוק מה אבל אתה
יודע שהיא הלכה מוקדם מדי. העיניים שלך נצצו ככה כל אותו לילה
וכל אותו יום שאחרי ובעצם עד עכשיו. סיפרת לי על אחותך, את כל
מה שידעתי ואת כל מה שלא ידעתי, ניסית להבין למה ואיך, ניסינו
להבין ביחד איך משהו נגמר כל כך פתאום, איך בשנייה אחת חיים
שלמים נחתכים. ואולי בכלל שום דבר לא נגמר, ככה אמרת לי, אם
הכל ממשיך כאן אז בטח גם היא ממשיכה איפשהו, אבל ראיתי בעיניים
שלך שאתה לא מאמין בזה ושקעתי בעיניים הנוצצות שלך.

כל הלבן הזה שמסביב מסנוור וגורם לי סחרחורת. אתה שקט כל כך,
מנסה לנוח מכל הבלבול של השנה האחרונה. הלוואי ולא היית חושב
כל כך.

ישבנו בספסל שלנו, אחרי ההרצאה שגררת אותי אליה. לא ידעת מה
להגיד, היו כל כך הרבה דברים סותרים ודברים שלא הבנו אבל אתה
רצית להאמין, חיפשת בעיניים שלך את ההיגיון. נזכרנו איך המרצה
דימה אותנו, בני האדם, לבצלים עשויים קליפות קליפות ואיך רק אם
נצליח לקלף את כל הקליפות, בזו אחר זו, נגיע לרוח האמיתית
שבתוכנו, לנשמה. נזכרנו וצחקנו מהדימוי הטיפשי, צחקנו עד
דמעות, עד שראיתי מבעד לדמעות שאתה כבר לא צוחק.

התעוררתי פתאום, כנראה שנרדמתי לכמה דקות, המחוגים בשעון של
חדר בית החולים לא זזו כמעט מהפעם האחרונה שהסתכלתי. חלמתי
חלום קצר, שאתה בתמונה קטנטנה על קיר שחור וגדול, לא רואה
שמאחוריך דמות מטושטשת.

ישבנו בספסל שלנו, דיברנו סתם בלי הרבה משמעות, סיפרנו
והקשבנו, לא היו לנו שיחות כאלה כבר הרבה זמן, התגעגעתי לזה
ושמחתי שאתה סוף סוף חוזר לעצמך, מתגבר. לבשת את החולצה הבהירה
שלך זו שלבשת כשהחום התקרב. אהבתי את החולצה הזו וידעת את זה.
פתאום שמתי לב לכתם כהה וקטן כזה באמצע החולצה ושאלתי אותך ממה
זה נהיה ולמה אתה לא שומר על החולצה יותר טוב, אתה יודע שאני
אוהבת אותה. זה סתם, אפילו לא שמתי לב, ככה אמרת לי. תשים לב
יותר בפעם הבאה, אמרתי וצחקנו כשנשמעתי כמו אמא שלו.

נראה כאילו אתה נהייה חיוור יותר מרגע לרגע. צריך לקרוא לאחות.
אתה יודע שאין שם כלום, דיברנו על זה אלפי פעמים, תישאר כאן,
עוד לא הספקנו...

לקחו את הספסל שלנו, הוא פשוט נעלם. רצתי אליך, דפקתי פעם אחת
על הדלת האחורית ונכנסתי, כמו תמיד. כל הדרך חשבתי מה נעשה,
כמה שנתעצבן ואיך בסוף נמצא לנו מקום אחר לשבת. היה שקט בבית
שלך. שקט מוזר כזה, לא כמו תמיד. קראתי לך ולא ענית, חשבתי
שאתה בטח מתקלח למרות השקט שהיה. נכנסתי לחדר שלך ואתה היית
מוטל על המיטה, הכתם הקטן על החולצה הבהירה שלך הפך לכתם אדום
כהה שגדל וגדל על חולצה אחרת, ישנה וגזורה. לא ענית לצעקות
שלי. אחר כך אני זוכרת את קולות האמבולנס שצרמו לי באוזניים
ואת הסכין המונחת ביד שלך שנצצה לי בעיניים. הרגשתי איך הפכת
לקליפות קליפות.

מפנים אותך לחדר אחר, אמא שלך בוכה בצעקות חנוקות, חסרות
אונים. הכל קורה מהר כל כך. האחות שעומדת לידי מסבירה שאורן
איבד דם רב, המילים שלה מתערבבות לי בתוך המחשבות. אולי עכשיו
אתה מוצא את התשובות.

אז מה הבנתם?