אני יושב כאן לבדי וחושב על אתמול, כשהיית לצידי.
באותה שעה היית שלי, רק שלי.
בגלל החיוך שלך, העולם חייך אליי.
ועכשיו יום שלם מבלי לראות את פנייך,
או לשמוע את קולך,
והעולם בלתי נסבל.
תחושת חוסר משמעות, חוסר אונים, משתלטת.
רק חושב עלייך, רק מדמיין את דמותך ברוחי.
הלב שלי זועק אלייך, הוא כל כך רעב.
כל כך עצוב פה לבד.
לעולם לא יהיה לי מספיק.
רוצה ממך עוד, יותר ממה שאי פעם תוכלי לתת לי, אני חושב.
אני זקוק לאהבתך, אני רוצה לאהוב אותך.

האם זה אפשרי?

או שאולי הכל מתחיל ונגמר במחשבותיי, בדימיוני.