|
בראותי את עיני הבצורת שלי מבעד מראה
כל הסכרים אשר נחסמו
תחת שכבות דקיקות שקופות של
אדישות
נופצו לרסיסים.
שבבים של עץ
עפו לכל עבר
הדממה עטפה את השבירה החדה
והשבבים עטפו אותי.
מלטפים ושורטים בו זמנית.
הכאב הזה נעם לעורי המגורה
ואז
מול
העיניים הכחולות
הנעוצות
בי
התחלתי
לבכות. |
|
|
לא כל הזהב יש
לו זוהר,
לא כל תועה דרך
יאבד,
אומרים שלכל אחד
יש פואנטה,
אז למה תמיד אני
נשארת לבד?
(טולקין במקור,
א.ש. בשפצורים.) |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.