כשהייתי קטנה חשבתי שבקשר רציני לא צוחקים.
חשבתי שבעיות כלכליים אומר שאין שטרות בארנק.
חשבתי שתמיד אפשר לרפא געגועים.
חשבתי שהעץ הגדול הוא ענק.
עכשיו אינני מבינה כלל מהו קשר רציני,
ומינוס בבנק זה כבר הרגל ללחוש,
אני יודעת שהגעגועים לעולם לא יעזבו את ליבי,
ואת העץ הגדול כבר כרתו בלי לחשוש.
הכל כבר יותר קשה ומבלבל,
וכבר לא כולם יכולים לענות על שאלותיי,
אינני יודעת מה מחר אקבל,
וכבר אין לך צורך לענות לתפילותיי.
כמה גדול הוא הלב שלי?
וכמה חורים אפשר לחורר בו עוד?
אני יודעת שלא כל העולם הוא שלי,
אבל תשקר לי עוד קצת
ויותר לא אמרוד.