[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יצחק-צחי מלמד
/
הוליווד מחכה

כשהתחילו הגרמנים בריכוז היהודים בגטו, הייתה גניה בת
שתיים-עשרה. רוזה לוקסמבורג הייתה הגבורה שלה, והייתה לה תודעה
מעמדית חזקה. אותו יום חצתה את ככר השוק, בידה שקית תפוחי אדמה
אותה הוטל עליה לקנות עבור גברתה ובעלת הבית שלה, גברת
קרינסקי.
"מה קורה?", שאלה את היהודי העבדקן במשקפיים עגולות שעמד בקרן
הרחוב ליד האחרים שהצטופפו מול הבוליטין שהיה תלוי על הקיר.
"גרוש", השיב במילה אחת.
גניה לא פחדה, היא כבר גורשה מבית אחד שבו עבדה, ועובדה שמצאה
בית חדש. היא זמזמה לעצמה את פזמון "בנדירה רוסה"  בבית החדש
היא יכולה לקרוא בעיתון: "שחר אדום פולני" בזמן שלא מוטלות
עליה עבודות הבית. ביום ראשון, יום החופש היחידי שלה, היא
יכולה ללכת לטייל בגן הסקסוני, ורק אחר הצהריים היא צריכה ללכת
אחרי התאומים ולסחוב את המחליקיים שלהם כשהם חוזרים מהאגם.
האדון קרינסקי הוא קומוניסט אמיתי, הוא לא מנסה להתעסק איתה
כמו שעושה בנו, פול, בן השש-עשרה. בעצמה אמרה לפול: "אם תיגע
בי שוב, אספר לאבא שלך". אבל בלילה, כשבא פול למיטתה, עצרה
בעצמה, אולי מפחד פן יילקח ממנה הזהוב.
את הזהוב נתן לה פול בזמן ארוחת הערב, שעה שבעלי הבית יצאו
לרגע. רכן אליה, ליטף את צמותיה הארוכות שגלשו עד לירכיה שעה
שישבה. ואמר לה: "כשאבוא אלייך בלילה, אל תצעקי". היא לקחה את
הזהוב וטמנה אותו בתוך אוסף הבולים של התאומים, מאחורי הבול של
סטאלין. משוכנעת שבפעם הבאה שיסתכלו בבולים, יחשבו שסטאלין שלח
להם אותו.
"אותך לגרמנים", אמרה לאדון פול הצעיר, שעה שפתחה את הדלת
למבואה, שם מצאה אותו אוחז ביד אחת בז'ורנאל עליו הייתה מצולמת
תמונת שחור לבן של מרלן דיטריך בפוזה מפתה ובגרבי רשת.
"אותך להוליווד, ישר לטקס האוסקר", אמר פול מבודח, ונרכן לנשק
לה על לחיה. הוא הזדקף במהירות, בגלל שלא רצה שמישהו יחשוב שיש
להם רומן.
היא מהרה לשירותים, הוא הלך אחריה עד לסלון.  המחזור שלה הגיע,
וזה היה סימן טוב שלא נכנסה להריון. בפנים שטפה את עצמה, שעה
ששמעה קולות רמים מתוך הבית.
"הגברת והאדון יש לכם עשר דקות לארוז את המיטלטלין שלכם, ולצאת
את הבית", שמעה את הקול הגרמני. בעצמה התפלאה מאין לה התבונה
לעשות זאת, היא הציבה במהופך על האסלה את דלי המתכת המוכתם בדם
ותחבושות, נעמדה עליו, הזיזה בשתי ידיה את מכסה הצוהר שבתקרת
העץ, משכה עצמה למעלה ופנימה לתוך עלית הגג, החזירה את האשנב
אל מקומו, ושכבה שם, עוצרת את נשימתה.
בסלון הניח מישהו תקליט בתוך הפטפון, האדון פול רקד לצלילי
המוזיקה הזאת, היא חלמה בעיניים פקוחות.
חלפו אולי עשר דקות, אולי יותר כשהיא שמעה את קולם של החיילים
הגרמנים.
"יוכן, בוא לכאן. מישהו מתחבא כאן"
אחרי כן שמעה שני קולות מתווכחים.
"שולץ, תעלה למעלה תבדוק"
שולץ הלך כפי הנראה להביא כסא או סולם.
גניה התכווצה במקומה, מנסה לא לזוז. מרגישה את האימה זוחלת בה,
אלוהים, עשה שהם לא יבחינו בי, יוותרו לי, ואני לעולם לעולם לא
אירק לתוך הדייסה של האדון פול שעה שהוא מסתובב. אני לא...
"חרא של יהודים", קלל שולץ קללה גסה, נשמע קול הגרירה של
הכסא.
... לא אטיל שלג באגם על התאומים, שגם אם הם יצטננו הם לא
יספרו לגברת קרינסקי.
"יוכן, אני לא יכול לגעת בזה אפילו במקל, אני נגעל"
"אין ברירה שולץ, העכברושים האלו יטנפו אותנו בכל  מקום:"
"אז קדימה, יוכן, תעשה את זה בעצמך"
"אני המש"ק כאן, שולץ"
שולץ, אולי יש לך ילדה בגילי, והיא קוראת כמוני את "שחר אדום
פולני", ולבובה שלה יש ראש גזר.
"יוכן, אתה רואה אותי נוגע בדם הכוס של תולעת מכונמת מחוריינת
מגורענת?"
"טוב, טוב, שולץ. כמה אנשים צריכים להיות בבית לפי הרשימות?"
"חמשה, והמשרתת"
"המשרתת פולניה?"
"בטח פולניה, הנבלות האלו מעסיקים רק נוצרים. אסור להם לפי הדת
שלהם אחרת"
"הם לא נראים לי דתיים"
"הם מאמינים באלוהים. הגברת החזירה החזיקה במגן דוד כשהורדנו
אותה למטה"
"לך תביא אותם למעלה, שולץ, את כולם, כל החמישה"
גניה פקחה שוב עיניים, אולי תבוא לה ההצלה. האבק שנצבע בגוני
הקשת מבעד למנסרת האור שבקע מהחרכים התערבל בקולות פקודה רמים
שבאו מאחד הבתים הסמוכים. למה היא לא שומעת את המוזיקה?
נשמע קול פתיחת וסגירת דלתות, חלפו דקות שנדמו כנצח. מהרחוב
נוספו קולות טרטור מכונת ירייה, אבריה של גניה היו מאובנים
מפחד, אבל נדמה היה לה שהם משקשקים, היא הרגישה שוב את מגעו
הצמיג של הדם בין ירכיה.
"פאן קרינסקי", נשמע לפתע קולו של יוכן, גניה נרתעה, "האם
המשרתת שלכם יהודיה או נוצרייה?"
לא נשמעה תשובה.
"אולי הפאנית תענה לנו?", אמר שולץ
"תגיד להם, מישה, תגיד להם", נשמעה לחישתה המבוהלת של גברת
קרינסקי.
"אני רוצה להגיד לכם שהעונש על העסקת משרתת נוצרייה הוא מוות.
אם יש לנו כאן עסק עם פולניה קטנה, שנבהלה ומתחבאת כאן למעלה,
לא נעלה אליה, אבל נאלץ לירות בכם. אם המשרתת היא יהודיה,
נוריד אותה, אבל חייכם ינצלו"
"המשרתת יהודיה, קוראים לה גניה והיא יהודיה", צרחה גברת
קרינסקי.
"זה נכון, הפאן?, אתה הרי קורא בעיתון קומוניסטי, בשבילך
כקומוניסט אין הבדל בין יהודי ללא יהודי. איך אתם אומרים?,
פרולטרים של כל הארצות התאחדו. אז אולי העסקת כאן איזו
כריסטיאנה אחת?"
"יהודיה", אמר מישה קרינסקי בכובד ראש.
שתי יריות נשמעו, ושני קולות נפילה נשמעו.
"גויה, כריסטיאנה נוצרייה יש לנו כאן", נשמע קולו של פול. הם
ירו בתאומים, או בזוג בעלי הבית?
"עלה, בדוק!"
ראשו הבהיר של פול בצבץ באור מבעד לאשנב אל תוך חלל עלית הגג,
הוא נתקע בדפנות בכתפיו הרחבות, והתאמץ לכווץ אותם כדי לעבור.
"רואה משהו?"
"לא, הביאו לי פנס"
נשמע קול טפטוף הדם שלה, שזרם עכשיו מבעד לחרכים שמתחתיה.
"כזה שיטפון לערווה כל כך קטנה"
מחשבת עוועים עלתה בה, להטביע אותם בדם. שהקסדות שלהם יהיו
מרוחות בדם, שהמגפיים שלהם יהיו מרוחים בדם. נהרות של דם.
"כריסטיאנה, אם את מתביישת במחזור שלך בפני האדונים החיילים
הגרמנים", שמעה את קולו של פול, והוא קרוב והוא רחוק ,"אז רק
תראי להם את הצלב שלך".
הוא הציב את הפנס על קרקעית עליית הגג, פיותיהם התקרבו במאוד
מאד, אישוניהם מתרחבים, הוא משך את שפתה העליונה בין שפתיו
שלו. היא נסקה, הבעתה מחליפה מקומה להתמזגות היא כולו והיא
שלו, היא הרגש המתוק הזה שנקרא אהבה, כשהיא מרגישה חפץ קשה
נתחב בין לשונה ללשונו.
"מספיק", מבעד לחלל שבין מותניו הצרות של פול ודפנות האשנב,
ראתה זוג ידיים מושכות ברגליו ומפילות אותו ארצה.
"כריסטיאנה, היי נערה טובה והראי לנו את הצלב", החייל הגרמני
דבר כעת כלפי מעלה, מבעד לאשנב, סמל צלב הקרס על קסדתו השחורה
מסנוור אותה, כשהחייל מטה ראשו באלכסון סוקר בחשד את פרצופה.
פול המתוק, אני אבוא אליך בלילה פול, פול החביב, אני אבוא אליך
גם לאושווצים לעבודה החדשה, פול האהוב. אני ארביץ לחייל הגרמני
שעכשיו דורך עליך, אסרק כל סנטימטר מריסיך הארוכים וגם את פרקי
האצבעות  הבלונדיניים שלך אכסה בנשיקות.
"כריסטי?", החייל הגרמני שנקרא יוכן, יש לך נערה אהובה באיזה
מקום. אולי גם אתה ניצלת אותה בהתחלה, אבל היא סלחה לך. מפני
שאחר כך התחתנת איתה ונולדו לכם ילדים, ולכן אתה לא תירה בי.
הצלב בפי, טעם הנשיקה בפי, ירכיי מדמדמות, החיילים הגרמנים
מכוונים נשק כלפי מעלה, אני צונחת.

החייל הגרמני אסף אותה בין  ידיו, מפיה השתרבבה לה השרשרת עם
הצלב. הוא הניח אותה בזהירות על גבי הרצפה, ואמר דבר מה
בגרמנית לחברו. שולץ חיפש בין חפציו , שלף תחבושת אישית והניח
אותה לידה.
"אנחנו נקרא לחובש"
פול רכס את כפתורי מעילו הארוך, מרגיש את הז'ורנאל עם תמונתה
של מרלן דיטריך בתוך הכיס הפנימי, הז'ורנאל שמעטיפת הכרומו שלו
נתק קודם את צלב המתכת הקטן שהיה מוצמד אליו כמתנה לקוראים.
הוא אסף את התאומים שהתחילו לבכות, ופסע לפני שני החיילים.
מזהה את השיר האהוב עליו:
"
Willkommen, bienvenue, welcome!
Fremde, Etranger, stranger.
Glucklich zu sehen, je suis enchante,
Happy to see you, bliebe, reste, stay
"
כל הזכויות שמורות למחבר







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אומרים כוס
אבאש'ך ואם
אומרים כוס סבא
ש'ך זה נשמע
אותו דבר.




כוס אמק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/3/06 7:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יצחק-צחי מלמד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה