נראה לי שזאת הפעם האחרונה שאני אכתוב עלינו.



אני בלעדיך.

חוזרת הביתה, בוהה באיילון צפון, ולא כולם יודעים את זה, אבל
יש לו קסם מיוחד במיוחד אחרי שבועיים.

אני כבר לא מחפשת את הפנים שלך ברכבת.
השירים שלנו כבר לא גורמים לי לבכות.
וכשהפלאפון מצלצל, אני לא מקווה שזה תהיה אתה.

אני בלעדיך.

ושקט בחוץ, ומידי פעם צחוק של ילד, ואופנים מתגלגלות במורד
הרחוב.
אני שוכבת על המיטה מתכרבלת בעצמי, ואחרי שעתיים אני קמה,
מתחילה להתארגן.

אני כבר לא מסדרת את השיער כמו שאתה אוהב.
ולא לובשת את הצבעים שאתה אוהב.
ולא מתעמקת במחשבה, אם תחשוב שאני יפה או לא.

אני בלעדיך.

וכשאנחנו בעיר ואומרים שלום כל כך יפה לאנשים שבחיים לא היינו
אומרים להם, אני רואה אותך בתוך כל ההמולה.

אני לא יודעת למה העיניים שלך כול כך עצובות,
וכשאומרים לי שאתה בסביבה, אני לא מגיבה.
ואני לא רצה אליך שתחבק אותי.
אפילו שקר לי...

אני בלעדיך

ביקשתי סליחה  ולא סלחת, וכתוב באיזה ספר, שעכשיו זה עליך.
אבל משהו נותן לי את ההרגשה שזה עדיין עלי.

נראה לי שנסגר היום מעגל.
היום לפני שנה חזרנו זה לזו.
ועכשיו אנחנו לא.

אני בלעדיך.

יש מקום בלב שלי שחרוט עליו את שמך, וחצי ממני תמיד ישאר שלך.
אני אוהבת אותך ותמיד אוהב, ומאז שהלכת חלק ממני נשאר חלול
ואני לא יודעת אם אי פעם מישהו ימלא אותו שוב.

אבל המשכתי הלאה.
ואני בלעדיך.

חתימה טובה מושלם שלי.