אני יושבת מולך ועיניי אדומות
אתה אפילו לא מזיז את ראשך, סתם, בוהה בקירות.
מבקשת ממך לתאר לי למה אותי אתה אוהב
אבל אתה לא יכול, אומר שהראש שלך כואב.
ארבע שנים אנחנו יחד, בהם הייתי עבד, שפחה.
ארבע שנים אומללות, והאהבה שלי לא דעכה.
אני יושבת מולך בעיניים דומעות, מבקשת ממך דבר פשוט
ואתה לא יכול, כי אתה יודע שבשבילך אני סתם בובה על חוט.
כשהיית זקוק לי הייתי איתך, בטוב וברע, ואז הייתי זורק אותי,
כמו את הסיגריה כשהיא נגמרה.
ובכל זאת אהבתי אותך, והאובססיה רק הלכה וגדלה, גדלה, כמו הכאב
כשהיית עוזב, משאיר אותי תקועה, בין ארבעת הקירות שבביתך,
כמו ארבעת השנים שאני איתך, נעולה בלי יכולת לברוח...
כבולה בשרשרת כבדה. אליך. ועכשיו אני מתקשה לשכוח.
אתה מסתכל עליי לרגע, ואז מפנה שוב את מבטך.
מתכחש למציאות, בורח מן האמת, מסרב להאמין שלא לנצח אשאר
איתך.
כל הזמן הזה ביחד, כל התקופה הזו - הרסה את חיי... רק הכאיבה
לי יותר ויותר, כמו ידיך שאוחזות בשדיי.
והסבל בעמוק שנוצר בתוכי נועץ את טלפיו, ומשאיר חור עמוק
אחריו.
כמו ציפורניך הנעוצות בזרועי, משאירות צלקות שלנצח יהיו חרוטות
בלבי.
התמונה של ידיך אוחזות בי, מושכות ומטלטלות מצד לצד, מזכירה לי
שלמרות שאני חיה איתך - אני בעצם לבד...
ועכשיו אני פה, אומנם בוכה, אך מרגישה חזקה מאי פעם.
כי מישהו חכם אמר לי לקום וללכת, ולא לחזור עוד לעולם.