התעוררתי. זאת הייתה תקופת החושך בחיי. הייתי מבולבל, הייתי
בדיכאון, רציתי למות.
הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי את העולם שבחוץ. עצים לא נראו כבר
באופק. השמיים היו אפורים וירדו טיפות גדולות של גשם. הבנתי
שבשבילי אין מקום בעולם שכזה. הסתכלתי מעט באותה תמונת נוף,
לקחתי את התיק, יצאתי מהבית וצעדתי לעבר בית הספר.
הגעתי לאותו מקום בו היה הכל נראה אותו דבר. אותם הפרצופים,
אותם האנשים שחייכו, אותו הרעש שכל כך רציתי לשכוח. ואז ראיתי
אותה. עמדה שם לבדה, לבושה בשחור, מתבודדת מהחברה. פניה נראו
עצובות כאילו כל שנייה הייתה עומדת לפרוץ בבכי.
מרוב סקרנות התקרבתי אליה והצגתי את עצמי: "אני ויק, את חדשה
פה?"
היא הרימה את ראשה אלי, הסתכלה עלי בעיניים עצובות ואמרה בקול
חלש: "אני בת אל. כן, אני חדשה פה".
ישר ראיתי שיש בה משהו מיוחד.
לקחתי לה את היד והלכנו לשבת על ספסל. דיברנו כל כך הרבה. על
הכל. היא הבינה אותי ואני אותה. זה היה כאילו הכרנו כבר שנים.
היא לא היתה כמו כולם. היא הייתה שונה ואני התאהבתי בה.
מאז,התחלתי לחיות שוב.
היינו הולכים יד ביד לבית ספר, עושים עבודות יחד, מטיילים ביחד
ושום דבר לא היה כל כך חשוב ומשמעותי יותר כמו המוות.
ואז קרה משהו.
בתחילת היום, התעוררתי עם סחרחורת נוראית. איבדתי את ההכרה
והתעוררתי בבית החולים. הרופאים אמרו שיש לי סרטן ושלא נשאר לי
הרבה זמן לחיות.
בפעם הראשונה בחיים שלי פחדתי למות. ולא פחדתי מהמוות עצמו אלא
פחדתי ממה שאני יאבד.
שאני אאבד אותה. שאני לעולם לא אוכל לחבק אותה יותר וללטף לה
את השיער החלק והשחור.
אני לא רציתי למות אבל זה היה כבר מאוחר מדי, מאוחר מדי...


מוקדש לטולי שלי, על זה שפיספסנו הרבה ביחד...