[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מוטי לקסמן
/
שמעון

שמעון הקבלן התעורר, כרגיל שתי דקות לפני שהרדיו המעורר השמיע
את צליליו.
השעה הייתה 6:28 בבוקר.
הוא המתין עוד שתי דקות, הרדיו השמיע את קולו. שמעון קם, העיף
מבט מהיר בשולה ששכבה כשגבה אליו, וירד בחרישית מן המיטה לחדר
האמבטיה.
לאחר כעשר דקות הוא חזר לחדר השינה כדי לקחת את בגדיו, ואז,
כרגיל, מידי יומיים שלושה, התנהל דו שיח:
שולה (ללא הפניית ראש): אתה שוב נוסע לכל היום?
שמעון (תוך לבישת בגדיו): כן, את הרי יודעת שאני בונה בכל
הארץ.
שולה: אבל אני לבד כל היום.
שמעון: ואני עובד כל היום, אבל את יודעת שלא חשוב איפה אתר
הבנייה, אני תמיד חוזר לישון בבית.
שולה: כן, אתה חוזר כל ערב לישון... אתה בכלל יודע שיהיה לי
עוד טיפול הפרייה היום?
שמעון: בהצלחה. נו, וזה חדש? אולי שאפסיק לעבוד בגלל זה?
שולה: אולי... יש לנו מספיק.
שמעון: כן, אבל כדי שיהיה מספיק מישהו, בבית הזה, צריך לעבוד
קשה...
שולה לא ענתה ושמעון ירד למטבח בקומה התחתונה, הכין לעצמו כוס
קפה, אותו שתה עם פרוסת לחם מרוחה בגבינה ובדבש.
שמעון יצא מהבית נכנס למוסך הפרטי, הניע את המכונית הגדולה
והמבריקה שלו ויצא לרחוב השקט שבשכונת היוקרה.
שמעון החל לנסוע דרומה. במוחו חלפו מחשבות על המשא ומתן שהוא
עומד לקיים הבוקר במושב הדרומי כדי לזכות בפרוייקט בנייה
גדול.
ברדיו השמיעו את כרמינה בורנה.
משום-מה, שמעון גילה שהוא נוסע דרך העיר הירוקה, חולף ברחובה
הראשי בנסיעתו לאזור הבנייה החדש במושב.
הוא בחן במתינות את טור המכונית המשתרך לפניו, ולא הצליח להבין
מה הביא אותו דווקא לעיר הירוקה, בה לא ביקר מזה שמונה חדשים.
הרי יכול היה לנסוע מהר יותר בדרך המהירה.
ואז, בחלופו על פני הרמזור השני, ראה אותה בהבזק של שניה.
"לא ייתכן" הוא זעק בדומיה.
אבל כעבור שניות אחדות החנה את המכונית על שפת המדרכה,  וירד.
נעמד והסתכל לאחור.
היא טיילה לאיטה ועגלת תינוק לפניה כשגבה מופנה אליו.
לא ייתכן שהוא טועה.
הוא צעד במהירות, השיג אותה הסתובב והם עמדו זו מול זה בהלם של
פגישה.
שניות אחדות הם עמדו כך, כשעגלת התינוק ביניהם, ללא הגה.
"ילדת תינוק?" שאל שמעון.
היא לא ענתה מילה, רק הישירה מבטה לתוך עיניו.
דממה.
"בן כמה הוא?" שאל שמעון.
פיה התכווץ קלות, ובשפתה התחתונה עבר רעד קל, גם בידה הימנית
חלף רעד קל.
עיניהם חדרו לתוך מחשבותיהם.
שמעון שאל בהיסוס: "איך קראת לו?".
"שמעון" היא לחשה כמעט ללא קול, והוסיפה בתחינה, "ולך מפה,
בבקשה".
כל גופה רעד.
הדמעות מעיניה זרמו בנתיב דק  ואיטי אל הלחיים, היא דחפה את
העגלה קדימה.
שמעון נותר המום, הוא לא פנה לאחוריו.
בצעדים כושלים הוא חזר למכונית.
"אני אבא" אמר שמעון חרישית לעצמו, דמעה בודדת גלשה מעינו
השמאלית.
שמעון לא ענה לצלצולי שלושת הטלפנים הניידים שבמכוניתו.
"שולה צדקה, עכשיו יש לי מספיק" חלפה במוחו מחשבה.
שמעון הגיע לכיכר הכל-כך מוכרת לו...
סובב את המכונית ונסע הביתה, אל הבלתי נודע...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אחיות הן דיילות
שלא היו יפות
מספיק בשביל
להכנס לשדה
התעופה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/2/06 13:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מוטי לקסמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה