כמה קשה להתגעגע? אתה מוצא את עצמך לפעמים מתעסק בגעגוע?
וכשאתה מוצא את עצמך, אתה חודל מלהתגעגע? או שמא אתה עושה משהו
מיד כדיי לחדול? מה אתה עושה בשביל להפיג את הגעגוע לפחות לזמן
מה?
לא יודעת, כשאני חושבת על געגוע עולים בי רחשי ילדות, תותים,
שלג, וקולו של גידי גוב ברקע... אפשר גם שאני חושבת עליו,
הבחור ההוא שיצא לי להכיר כל כך מעט ורציתי כל כך הרבה, אז
חשבתי על זה הרבה, מהלך שבת שלמה, ובמוצאי השבת ישבנו ושתינו
מול המעין, ושאלתי אותה -
"על מה את חושבת כשעולה בך געגוע?"
והיא בכלל לא התפלאה על מוזרות השאלה, כאילו שהיא ידעה
שאשאל... ענתה לי -
"אני חושבת עליו, על היקר שלי, אבל זה מוזר - זה כאילו סיימתי
כבר מזמן לחשוב על מה שהיה לנו יחד, סיימתי לחפור בפרטים,
לשחזר ולהעלות חיוך על דל שפתיי. גם מחקתי מזמן את כל השאריות,
אני עכשיו מתגעגעת אליו דרך תיאורים מאורד פרטניים ופנטזיונרים
כמובן, אודות מה שהיה יכול להיות לנו.
ברגעי שעמום גמורים, אני חולמת שהוא מתקשר. "מה שלומך?" הוא
אומר לי בקול שדרן הרדיו שלו... ואני כמי שלא חשבה על זה כלל,
וכבר עבר הרבה זמן שואלת, בשביל למצות את הספק - "מי זה?"
והוא עונה, אני שותקת, הוא שואל אם אני שם, עונה לו שחסר לי
האוויר לרגע קטן... הוא ישאל מה שלומי שוב, ואני אענה בשאלה
בשנית - "מה קרה פתאום?" ואני חושבת על זה הרבה, חולמת, ותמיד
יוצא לי המשפט הזה, כמו הורס, זוהי התקווה שלי - החלום שלי -
פנטזיה - למה לי להרוס אותה בשאלה כזו? ובכל זאת בכל פעם אני
בטוחה כמגנה על כבודי האבוד - שאשאל - "מה קרה פתאום?"
הגעגוע שלי יענה לי - התגעגעתי - ובאותו רגע בדיוק מעירה אותי
ידי שלי מחוץ להזיה, מזכירה לעצמי - כשזה יקרה פיות יעופו
ויחלקו משאלות...
כי אם ל"געגוע שלי" יאמרו את שמי, יאלץ לקמט את מצחו, למלאו
שורות, לכווץ עיניו במאמץ, וגם אז לא יהיה בטוח שבי מדובר,
עמוק בשכחה שלו אני נמצאת, בטח שלא בזכרונות השנים.
וכמו בדו שיח - אני נפגעת ממה שהזכרתי לעצמי - וגורמת לעצמי
להתנחם ברגעים שהיו לנו במציאות - ספק טובים, וחוזרת לגעור
בעצמי לחדול, רצוי שאפסיק כאן - כי לשקוע בתקוות ובחלומות זה
לחיות רק ליד המציאות, ובסך הכל המציאות - מחורבנת ככל שתהיה,
עדיפה תמיד.
אני שוקעת בשינה כבורחת בכל זאת מהמציאות, ולא חולמת עליו, לא
חלמתי עליו כבר המון זמן, ותראי מה זה - למרות שהסופים ידועים
מראש...
אני בסוף חוזרת אליו כשעולה בי געגוע,
וגם עכשיו בניתוח הזה, אני מוצאת רגשות פספוס, החמצה ופחד
מהתהומות שהביאה אותי אליהם האהבה.
געגוע מזכיר לי שפעם הייתי תמימה , חסרת דאגות , "הכל יהיה
טוב" היה שגור בפי באמונה שלמה, וכעת בפנטזיות , ולא בגלל
הפסימיות, אלא בגלל שהתקווה הכי גדולה שלי לאהבה התגשמה -
ובדיעבד, חבל שזה קרה.
חבל שקיים בי געגוע אליו, חבל שקיים בי געגוע בלי תחתית, שאין
לי דרך לסתום אותו, אז אני מעדיפה לא ליפול אליו, וגם לא לאהבה
שהתגלתה כמשהו שטועים בו... בלי תחתית..."
את כל זה היא סיפרה לי, ידעתי שתספר, רציתי שהיא תשמע את את
עצמה, שתבין שהיא יפה וחכמה וצעירה ושאלוהים שם, יתן לה תחתית
לגעגוע... או למה שזה לא יהיה שהיא מחפשת שם בבור שלה, אבל לא
יכולתי להבטיח כלום. בכלל, אהבה וגעגוע - זה לא מחלה עם תרופה,
פשוט צריך להיזהר לא לאבד את הדעת שם בבור, כי ברור לי...
של"דעת" מאוד נתגעגע, אם נאבד.