לפני שנים רבות... היא כותבת, ומקשטת את האותיות למרות שהיא לא
אמורה. היא עושה הרבה דברים לאחרונה שהיא יודעת על פי
אינסטינקט שהיא לא אמורה לעשות. עט הנוצה חורק מעט שעה שהיא
כותבת בו על גליון הקלף, הדיו הכחולה יוצאת שורות על גבי שורות
על גבי הדף. אלמנת המלך ללא כתר, זה מה שהיא עכשיו. היא לא
נסיכה ובטח לא מלכה. אלה יהיו הזיכרונות שלה, התקווה הזו לחיים
שנגנבה ממנה.
כשהיא הייתה צעירה, היא חושבת, ונזכרת.
כשהבית היה ריק, אבא בעבודה ואחיה משחקים בחוץ, היא הייתה
שוכבת במיטה עם הבובות שלה וספרי האגדות. בקומה מתחת, היא יכלה
לשמוע את אימא שרה, מזמזמת בשמחה מנגינות שעה שהיא סרגה או
ניקתה. אימא עשתה רעשים מנחמים בקומה מתחת, והיא הייתה יושבת
ומקשיבה להם. מקשיבה לנקישות המופלאות של כלי הסריגה, רחשי
הטיגון מהמחבתות, הרעשים המוזהבים של הדיבורים דרך האח.
היא תמיד חשבה על אימא כיקרה באופן שלא ניתן לתאר אותו, המלכה
של החום והבית, מוכתרת  בקצוות אצבעות מוכתמות ולבושה בגלימות
עם אפר בקצוות. לאימא הייתה אבקת קסמים שהיא שמרה בכד, אבקה
מנצנצת שיכלה ליצור להבות ירוקות בהירות באח ולשאת אותך למאות
ממלכות אחרות.
וכשהיא הייתה מחליקה ידיים קטנות לכיסי הסינר שלה, תמיד היא
הייתה מוצאת משהו. ממתק מנטה או עוגיה או אפילו סרט סאטן לקשור
בשיער.
מלך הטירה שלהם היה אבא, ואם המלכה הייתה נחרצת וזוהרת, ידיים
תמיד עסוקות עם ילדים או בישול, המלך היה עדין וסבלני. הכרכרה
שלו לקחה אותך למקומות שבהם אנשים לבשו בגדים משונים ולא
גלימות. המתנות שלו היו דברים משונים וצבעוניים עם שמות
מצחיקים, דברים שגרמו לאימא להניד בראשה בחוסר אמון.
אך היא הייתה הנסיכה של אימא, וכולם ידעו את זה. הנסיכה עם
שיער האש והכתר מנייר. היו לה בגדי יד שנייה וספרי יד שנייה
שמישהו כתב בהם פעם, ונחישות להיות גאה במי שהיא אפילו אם אחיה
הציקו לה על דמעותיה הכסופות.
איש לא מדבר על דמעותיה יותר, לא עתה שהיא אלמנת המלך ובאבל.
הם התכשיטים היחידים שלה, הדמעות, שעה שהיא מרימה את ראשה.
דמעותיה, עצמות לחיה הגבוהות ושפתיה הדקות. היא לא עצמה יותר,
רק אפר מאש שפעם בערה והתפוצצה בתהילה ואהבה ושמחה ולאחר מכן
נשארה לבעור לבדה עד שהיא לא הייתה יותר מילדה, שנצמדת ובוכה
לתוך הגלימה של אימה כמו מלפני שנים. סינדרלה משוטטת בחיפוש
אחר חום ובית בטירה שפעם הייתה שייכת לה ולנסיך שלה.
כל הממלכה הייתה באבל עתה, וכל מה שיכלת לקנות בחנויות היו
גלימות שחורות שנראו שהביאו עמן דמעות משל עצמן. רעלות שחורות
שהתאימו לשערה האדום. כפפות שהסתירו ידיים חיוורות ואת הטבעת
המוזהבת שעוד נחה על אצבעה. האושר הכי גדול שלה, היא חושבת
ונוגעת במתכת הקרה. בסוף, רק עוד צלקת חרוטה לנצח על עורה.
הצלקת הראשונה ניתנה לה מאדון האופל עצמו, עט הנוצה שלו חרט
פחד אל תוך לבה, והדיו שלו מילא את דמה. היא זוכרת את הצער
החונק. העור הלבן והקר שלה, בוער נגד רצפת האבן של החדר ונגד
גלימת הסאטן. וידו של הנסיך שלה, חמה כנגד זו שלה, והוא שלף את
החרב שלו ונלחם בדרקון.
היא נצמדה לנסיך שלה שעה שהם עפו משם, היא הייתה כה שמחה, אז,
והיא הייתה מסיימת בזה את הסיפור לו יכלה. או אולי שנים אחר
כך, כשהיא פגשה אותו במסיבת החתונה של אחיה, נסיכה ענייה בלי
שמלה מפוארת כמו של הכלה, לבושה בפשטות בצבע ירוק בהיר, אור
פיות בשערה האדום, וחיוכה כובש.
אז היא נישקה את הנסיך שלה למרות שהיא לא הייתה אמורה, כי הוא
הרחיק אותה מעליו, לא? אבל היא תמיד עשתה דברים שהיא לא אמורה
הייתה לעשות. היא נישקה אותו תחת אור הירח ועיניו הירוקות כל
כך היו עדינות, והיא יכלה לטבוע בהן ולאבד את האיזון בין האהבה
לחיים. היא לא האמינה שהוא באמת התאהב בה בסוף, אבל היא גם לא
האמינה שהנסיך שלה יכל למות.
היא שנאה את החיים בגלל הטריק האכזרי הזה - שנאה אותם על כך
שלקחו ממנה את הנסיך שלה כשהיא לא הייתה מוכנה לזה. כששפתיו
היו רטובות מדם תחת ידיה הרועדות, כשהוא החזיק אותה כנגדו לפני
הקרב שבו הוא הביס את אדון האופל והובס בעצמו. היא ידעה, שהוא
לא יחזור, היא הייתה אלמנה גאה, אז.
אבל שהמוות יבוא בצורה כה כואבת... שבוע לאחר שאימא סידרה על
ראשה את הרעלה הלבנה הצחורה בידיים מזדקנות, שבוע לאחר שאבא
הוביל אותה לכנסייה, יום הכתרתה. היא הייתה מהממת בשמלת משי
שעברה בין נשות המשפחה, היו לה עגילי פנינים מסבתה, וטבעת זהב
מהנסיך שלה.
הסתיו בא לחיים, והוא בא אליה מוקדם משהיא רצתה. השמש היבשה
נחה על פניה העייפות, מייבשת את דמעותיה בנשיקות דמויות-מחט.
היא לבשה שחור במעין פארודיית תקווה מגוחכת בהלוויה, היא רצתה
לרוץ אל הגופה השקטה, להכריח את החיים לחזור אליו ואל לבה.
ועדיין ידיים החזיקו אותה בחוזקה, אחיה החזיקו אותה ואנשי
המסדר לשעבר. ולא היה משנה לה אם הם היו נאבקים בה, לא היה
משנה לה אפילו למות עתה. כשאהובה הלך אל האש הוא לקח אותה עמו.
למרות שהיא עדיין עמדה והתקיימה בקיום הזה שהיה לא יותר מאבל
ויגון.
אז פה היא נחה, עט הנוצה בידה, ומרפקה מושען על שולחן העץ שלה.
זוכרת. סיפור אגדה בלי סוף שמח, ואלמנה בלי בעל או ילד לזכור.
היא אדישה באופן מפתיע לאחרונה, היא לא זוכרת כמה ימים חלפו
מאז, אבל בימים שהיא לבד בבית, שומעת את תנועות רוחות הרפאים
של נשמתה בין הקירות, היא חושבת על נסיכה ילדותית, צופה בנסיך
רוכב במרכבתו המפוארת. היא זוכרת את אהבתה של אימה, את אביה
החזק, והיא צופה בחיים חולפים על פניה בתהיה. ולפתע דמעות
יורדות על לחיה, והיא מפסיקה לכתוב. מפסיקה להתקיים. היא קופאת
בזמן, כמו תמונה, נערה עם שיער אדום ודמעות אין ספור, רכונה על
שולחן כתיבה.
And I'm so sad
Like a good book
I can't put this day back
A sorta fairytale with you
Tori Amos - A Sorta Fairytale