באותו הערב קייטלין יצאה מהמשרד מוקדם. לא שהייתה לה בעיה,
בהתחשב בעובדה שהיא הבוס של עצמה. היא עשתה קניות לבית ואז
התחילה לבשל ארוחת ערב רומנטית לקווין, שהיה נורא מופתע ומאושר
למראה השולחן.
"אישתי היפה, איזו ארוחת מלכים הכנת לנו הערב! מה המאורע?"
"זה יום הנישואים של אחותי. כששמעתי את התכנונים שלהם להערב,
נכנסתי למצב רוח רומנטי."
"אז איזה מזל שקניתי את אלו בדרך."
קווין הוציא זר פרחים מאחורי הגב ונתן אותו לקייטלין יחד עם
נשיקה ארוכה ואוהבת.
הם היו זוג מושלם, הם התאימו בכל צורה שהיא. הוא היה גבוה,
בלונדיני עם עיניים ירוקות מלאות אהבה, כך שהיה ברור לכל מי
שהסתכל מהצד שזהו גבר מאוהב.
"תודה, חמוד. איזה יופי שאתה חושב על אישתך."
"כן, כזה אני. אני מת מרעב, בואי נאכל."
הם אכלו לאור הנרות וקייטלין שמעה על היום שלו בעוד חיפשה
בראשה את המילים לספר לו. היא ידעה שהוא לא רוצה ילדים, אבל
המצב הזה כבר לא מתאים לה, והיא לא רוצה לחיות בו לנצח.
"היי, קו?"
"כן, מותק?"
"אני יודעת שדיברנו על זה שלא יהיו לנו ילדים, אבל... אני...
אני בהריון."
"איך? הרי אנחנו נזהרים, זה לא יכול להיות."
"טוב, בסדר, אמצעי הגנה אמינים ב-99% מהפעמים. אני מניחה
שהגורל רוצה שיהיה לנו את הילד הזה."
"אז חבל שהוא הביא אותו לנו, לא? הרי אנחנו נעשה הפלה כמו בפעם
הקודמת."
"לא בדיוק, אני כבר לא שם במחשבה שלי, אני רוצה את הילד הזה."
דמעות עלו בעיני קייטי בעודה דיברה, היא כבר ראתה לאיזה כיוון
השיחה הולכת.
"קייט, דיברנו על זה כבר בעבר, אני לא רוצה ילדים. בפעם הקודמת
הסכמת."
"נכון, כי בפעם הקודמת היינו בני 23, עדיין בלימודים ולא
מבוססים."
"בדיוק, ואמרתי לך כבר אז במפורש - זו לא אי מוכנות זמנית, היא
קבועה. אני לעולם לא רוצה ילדים."
קווין דיבר בקול נורא סמכותי ורשמי בלי רגשות.
"ואני אמרתי לך שבשלב כלשהו נצטרך לדון בעניין מחדש. זה שלב
כלשהו וזהו הדיון החדש. רק שהפעם אין דיון - אני יולדת את
התינוק. אני עדיין מתייסרת מההפלה שעשיתי לפני שבע שנים, והפעם
אני לא מסכימה שאתה תשפיע על ההחלטה שלי."
קייטי הרימה את קולה כבר. הפעם היא החליטה - היום היא תהיה
החזקה, ההחלטה תהיה שלה והוא זה שיצטרך לחיות איתה.
"אז מה, את נותנת לי בחירה - או אישה וילד או לבד? למה אנחנו
לא יכולים להמשיך ככה?"
"אני לא נותנת לך בחירה. אני קובעת לך עובדה - אני יולדת את
הילד הזה. איך שאתה בוחר להתמודד עם זה, זו בעיה שלך."
את הריב ביניהם קטע צלצול טלפון.
"תן לו לצלצל."
"אני מעדיף לענות. זה חייב להיות יותר טוב מלהמשיך להקשיב למה
שיש לך לומר."
קייט נשארה המומה מההערה הזו, בעוד קווין ענה לטלפון.
"הלו?"
"שלום, עם מי אני מדבר בבקשה?"
"עם קווין ג'סמין. מי זה?"
"אני ד"ר דימל. אני רופא בביה"ח המחוזי של לוס אנג'לס, ואני
מחפש את קייטלין ג'סמין."
"זו אשתי, מה העניין?"
קווין שאל בקול רציני ועיניו בהו בקייטלין, הפעם במבט מלא
חמלה.
"הגיע אלינו זוג באמצע שנות ה-30, דין ומג מתיוס. אתה מכירים
אותם?"
"כן, זו גיסתי ובעלה. מה המצב שלהם?"
קווין שאל בכבדות, כאילו כבר ידע מה תהיה התשובה, וקייטי קמה
אל עבר הטלפון.
"אני מצטער לבשר לך את זה, מר ג'סמין, אבל הייתה תאונה והם
נהרגו. אנחנו נצטרך שמישהו יבוא לזהות את הגופות ולהתחיל
בסידורים."
"אני מבין, אנחנו נגיע תוך שעתיים שלוש."
קייטי הרגישה כבר שמשהו רע קרה; לקווין היה את אותו פרצוף שהיה
לו לפני חמש שנים כשהוא הודיע לה שהוריה נהרגו.
"קו, מה קרה? מי זה היה?"
"רופא מבית החולים המחוזי בלוס אנג'לס."
"מג?"
"כן. היא ודין הגיעו לשם אחרי תאונת דרכים."
"מה איתם? הם יהיו בסדר?"
"לא, מתוקה, הם נהרגו."
"לא נכון, קווין, תגיד לי שזה לא נכון, שזו טעות..."
"אני מצטער, מותק, אבל אני חושש שזה נכון. אנחנו צריכים ללכת,
ניסע לביה"ח ונתחיל בסידורים."
קווין ארגן שני תיקים במהירות והתחיל לנהוג, וקייטלין רק בהתה
בחלון והחלה להעביר בראשה את ההתבגרות שלה ושל מג.