זה היה יום קיץ מקסים ביולי 2005 כאשר קייטלין ג'סמין ישבה
במשרדה וחייגה את המספר המוכר אל אחותה הגדולה מגי. בעוד
קייטלין חיכתה למענה מהצד השני של הקו, היא בהתה בחלון משרדה
אשר השקיף אל גשר הזהב והראה את הנוף היפה של סן פרנסיסקו,
ובראשה חזרה 17 שנים אחורה - ליום בו מג התחתנה.

"מגי, מגי הכל כך יפה, אני לא מאמינה שאת ודין מתחתנים היום."
"כן, זה באמת מקסים, נכון? דין היה ממש עשר, הוא לא דרש כלום
ועזר לי לארגן הכל כדי שיתאים לחתונת החלומות שלי."
"מגי...?"
"כן, קייטי? תשאלי, אל תפחדי."
"את בטוחה שאת רוצה להתחתן? כאילו... אני מתכוונת, אתם רק בני
18 ובדיוק סיימתם תיכון ולשניכם יש הרבה פוטנציאל."
"פוטנציאל? איזו מילה של גדולים לילדה כל כך קטנה."
"מגי, אני בת 13, אני כבר לא ילדה קטנה."
"אולי זה נכון, אבל עדיין זה נשמע כמו משהו שיצא מתוך ריב של
ההורים ולא מתוך המוח היפה והחכם שלך."
"אוקיי, אז כן. שמעתי את אימא ואבא מדברים על זה ממש מייד אחרי
שהודעתם על החתונה, לפני חצי שנה. הם חשדו שאת בהיריון ובגלל
זה את ממהרת. ו..."
"אוי, קייטי, אני מצטערת שהיית צריכה לשמוע את הריב שלהם ואת
באמת גדולה כבר, אז אני אשאל אותך בכנות, מה את חושבת על כל
זה?"
"אני חושבת שכל עוד את מאושרת וזה מה שאת באמת רוצה את צריכה
ללכת על זה. וההורים... אז אימא באמת מאושרת ואבא סתם היסטרי
כי הוא רוצה שתצאי מבג'נפילד."
"אבל למה? אני אוהבת להיות כאן. נוח לי כאן, אהבתי לגדול כאן
ולחיות כאן, ואין לי שום רצון לעבור לגור בעיר גדולה, רועשת
ומפחידה."
"אוקיי, אבל לא היית רוצה יותר בחיים ממה שיש לעיירה הקטנה הזו
להציע?"
"כמו מה?"
"כמו איזושהי קריירה גדולה ומפוארת. כמו להיות רופאה או עורכת
דין או מעצבת אופנה."
"קייטי, אני לא את, מותק. את כל כך חכמה ושאפתנית. את תוכלי
לצאת מכאן, להמשיך ללמוד ולהצליח. אני לא חכמה, לא שאפתנית ולא
חרשנית. טוב לי כאן, וזה מה שאני רוצה - בית יפה עם ילדים."
"כן. אבל..."
"אני עכשיו מנהלת את חנות הבגדים. זה כסף טוב ושעות נוחות. דין
יהיה מנהל מוסך בתוך שנה, וגם זה כסף טוב ושעות נוחות. זה
יספיק לנו כדי לקנות בית, לגדל ילדים ולהיות איתם. זה כל מה
שתמיד רציתי - בית עם שלושה ילדים, ובשביל זה אני לא צריכה
לצאת ולטייל בארה"ב. בג'ינפלד זה מקום מושלם בשביל זה. אימא
מבינה את זה, כי זה גם כל מה שהיא רצתה וזה מה שהיא השיגה והיא
מאושרת עם זה. ואבא..."
"אבא סתם מאוכזב כי הוא רצה לחיות דרך החיים שלך. הוא לא השיג
את העולם ורצה שאת תשיגי אותו במקומו."
"יפה! עוד תהיי פסיכולוגית, קייטי הקטנה. את צודקת במאה אחוז,
ואולי כשאת תצאי מפה ותצליחי, אז אבא יירגע ויראה ששתי הבנות
שלו מאושרות והוא יסתפק בזה."
"עכשיו, בואי כבר נסיים להתארגן, הרי אסור שהכלה הכי יפה בעולם
תאחר לחתונה המקסימה שלה."
"קייטי שלי... מה אני אעשה בלעדייך, אה?"
מגי הייתה בת 18 וחצי ביום החתונה שלה עם אהובה מהתיכון דין
מתיוס. הם יצאו כבר שנים ביחד והתחתנו מייד אחרי סיום הלימודים
בתיכון. הם היו הזוג המושלם של התיכון - הוא היה הקפטן של
נבחרת הפוטבול והיא הייתה הקפטן של נבחרת המעודדות. ביום
החתונה שלהם הם נראו כמו זוג מלכותי - מייגן נראתה ממש
יפייפייה. היה לה שיער שחור חלק שאותו היא אספה למעלה, והיא
לבשה שמלה לבנה שהשתרכה לאחור וכאשר היא הלכה לכיוון החופה
כולם נדהמו.
"אבא..."
"כן, מותק?"
"אל תהיה מאוכזב מהחתונה. אני באמת מאושרת ואני אוהבת את דין.
אני לא צריכה לטייל וללמוד. מספיק לי מה שיש לנו כאן."
"אוקיי, חמודה. אם את באמת מאושרת, אז זה כל מה שאני באמת
רוצה."
ג'ים קריסטל נישק את בתו על הלחי והעביר את ידה לידי דין. דין
עמד שם עם כל גובהו. היה לו שיער שחור קצר ועיניים ירוקות
חודרות, והוא לבש חליפה כחולה כהה עם חולצה לבנה ועניבה ירוקה
כהה.
לצידה של מגי, קייטלין עמדה ונדהמה משניהם. מגי הייתה גדולה
ממנה בחמש שנים וקייטי העריצה אותה. בגיל 13 כולם כבר החלו
לראות את היופי שלה מלבלב החוצה. היה לה שיער שטני גלי וארוך,
עיניים כחולות מלאות מחשבה ושפתיים ורודות משורבבות בצורת לב.
ובמשך הטקס קייטי ראתה בראשה רק איך היא יוצאת משם, לומדת
באוניברסיטה ועוברת לדירה בסן פרנסיסקו. בראשה, קייטי רק אמרה
"העיירה הזו אולי מתאימה לך, מגי, אבל אני צריכה את העולם
מסביבי."

המחשבה הזו החזירה את קייטי היישר להווה בו היא חיה את מה
שחלמה ואז אחותה ענתה "הלו?"
"שלום, אחותי. מה שלומך ביום קיץ מקסים שכזה?"
"בסדר גמור, קייטי, ומה שלומך?"
"אני... הכל כרגיל. חיה, עובדת ונושמת. מה את ודין מתכננים
ליום נישואים ה-17 שלכם?"
"או... ארוחת ערב בלוס אנג'לס והצגה."
"מה? אתם נוסעים ללוס אנג'לס? זה שעתיים וחצי נסיעה!"
"לא! דין שכר מטוס נוסעים קטן. הוא יטיס אותנו ללוס אנג'לס
וחזרה."
"ואו... יפה לכם. מי ישמור על הילדים?"
"נאט הסכימה לשמור עליהם ועוד בחינם... אז נצא בארבע אחר
הצהריים ואני מניחה שנחזור עד אחת. אולי תיפגשו איתנו שם? זה
רק שעתיים מכם..."
"לא... זה היום שלכם וגם לנו יש תוכניות, חוץ מלומר לכם מזל
טוב. התכוונתי לשאול אותך אם אתם עסוקים בסופשבוע הקרוב?"
"למה?"
"כי אני וקווין חשבנו לבוא לבקר, יש לי משהו לספר לך."
"הא, אוקיי. אז במקרה הזה, אנחנו עמוסים עד השנה הבאה."
"הא הא הא, מצחיק מאוד."
"נכון? סתם. אם אתם באים נסדר את זה שנהייה פנויים. מה יש לך
לספר לי?"
"תמתיני בסבלנות, אני אספר לך בעוד כמה ימים. אז תיהני מהערב,
מג."
"אוקיי, קייטי הקטנה. תחזרי לעבודה... ורק כדרך אגב, ספרי לי
בכל זאת, הרי את יודעת שלא תוכלי להסתיר ממני."
"אוקיי, אני אספר לך... איך תמיד את מצליחה להוציא את זה
ממני?"
"נו, מה?"
"אני בהריון."
"קייטי, איזה יופי, מזל טוב!"
"תודה."
"ומה עם קווין? הוא עדיין לא רוצה ילדים?"
"כן. אני אספר לו הערב. עבר מספיק זמן, אולי עכשיו הוא מוכן."
"אני בטוחה שהוא ישמח."
"גם אני. ביי, מג, אני אוהבת אותך."
"אני אוהבת אותך גם. ביי, קייטי."