היא רק רוצה שמישהו יגיד לה שהוא אוהב אותה.
לא. זה לא מספיק. היא רוצה שמישהו יגיד לה שהוא אוהב אותה,
ורוצה שתהיה שלו, שהוא לא מוכן להניח ולוותר...מישהו אקטיבי.
היא לא רוצה לדעת שהוא אוהב אותה ולהרגיש את זה רק מדי פעם
היא רוצה להרגיש לפני הידיעה.
היא רוצה ללכת ברחוב בבטחון,להביט לכל הכיוונים בהרגשת שייכות,
בהרגשת הערכה.
היא רוצה שיהיה שם כשתרצה. שישחוש את רצונותיה כפי שפטמותיה של
אם מתחילות להוציא חלב למשמע בכיו של תינוקה.
היא רוצה שבכל בוקר, כשמצלצל הטלפון עם ההשכמה היומית של בזק,
יתווספו המלים "אני אוהב רק אותך" לציון השעה.
וכואב לה כשהוא לא מצלצל יום, ואחר-כך מתנהג כאילו הכל כרגיל.

אבל בשבילה זה סוף העולם. יום בלי להרגיש.
וכואב לה, כי היא יודעת, אבל בכל-זאת צריכה לשמוע שוב ושוב.
וכואב לה, שהיא לא מאמינה.
והטלפון בבוקר מציין "שבע וחמש דקות" והיא קמה מהמיטה והולכת
לאמבטיה פותחת את הברז ומחכה שהמים יתחממו קצת, כי קר לה.
היא מסתכלת על עצמה בראי.
המים מתחממים לאט. זמן לחשוב.
היא שוטפת את הפנים לאט במים החמים שמלטפים את פניה, מנשקים
שפתיה.
כל השקט הזה, יותר מדי זמן למחשבות. והיא שוב מפחדת.
מפחדת שהיא לבד.
מרטיבה את המברשת ומורחת משחה צבעונית, מצחצחת שיניים ומסתכלת
על עצמה בראי. רואה את החזה המשוחרר נע לקצב ההברשות, וחושבת.
והיא עצובה, וזה מעציב אותה.
היא זוכרת איך הייתה עושה הצגות לפני המראה כשצחצחה שיניים,
מזמן, כשהייתה קטנה ונשארה לבד בבית.
הייתה עושה עצמה מציגה בפני קהל, כדי לא להרגיש לבד.
היא לא יכולה להרדם בשקט, ותמיד אומרת לילה טוב לאויר.
ואז, הוא מטלפן, ואם הוא טלפן אז הכל בסדר.היא בסדר, והעולם
בסדר, והכל יהיה בסדר בכל מקרה.
והוא שלה. היא לא שלו, אבל זה לא משנה כי לה מותר.
אבל מחר הוא לא יטלפן, והיא תעמיד פנים שהכל בסדר, כי אתמול
היא ידעה, אבל זה לא מספיק.
והיא תשב ותחכה, ותמתין...
ותצא החוצה ותטייל, ותאכל, ותדבר, ותצחק ותחייה, אבל לא
לגמרי.
היא תעשה זאת כי זה מה שאנשים עושים, אבל היא תחכה.
ותסתכל על השעון, ועל הטלפון הנייד, ותנהל שיחות דמיוניות שוב
ושוב בראש...
ומחר הוא יטלפן והיא תרגיש טוב. והיא נורמלית והחיים יפים.
ויום למחרת היא תמשיך לחכות.
אבל הכל בסדר.
היא רק רוצה...