א'
שלושה אנשים רוקדים ביער. רגע לפני שהם מתאבדים. הם מצפים
להרגיש קצת שונה, קצת מוזר, בכל זאת התאבדות. אבל הכל כל כך
רגיל. צהריים חמישי חמים ביער ישראלי שדוף. קרניים אחרונות של
שמש לפני החורף הקצר מלטפות אותם. התאריך, אם זה חשוב, נמצא
איפשהו בסוף אוקטובר, המיקום המדויק בטוח לא משנה.
הם רוקדים בטירוף, או ממש לאט, לפעמים אפילו נעצרים, בלי סיבה.
המסכות יורדות, אמת עדינה ומסתורית ממלאת אותם, מעולם לא חיו
כל כך.
הבחורה, בטח יש לה שם יפה ונדיר, מסובבת את צעיף המשי שלה
ומשחקת עם האור במחבואים. אחד הבחורים, השיער שלו מתולתל אבל
קצר, בועט באוויר או בזכרונות שלו שאין להם ממש טעם. הבחור
השני, הכי שקט, צועק סוף סוף, והפעם זה נשמע אמיתי, זה באמת
אמיתי.
אין סדר להתאבדות, החלטה מראש או משהו, כל אחד מרגיש כשמגיע
הרגע הנכון ותולה את עצמו, אפילו נהנה מהנשימות האחרונות,
החטופות, לפני שהחבל מתהדק.

ב'
הוא נוסע ברכב המשטרתי הסגור. חלונו אל מול הנוף הנמרח, מהאופק
ועד לאבנים הקטנות שלפעמים אי אפשר לראות כי כל כך קרובות
למכונית שנוסעת מהר, לא מהר מדי.
אולי הוא רצח מישהו, או שסתם דפקו אותו כי הוא לא היה בצבע
הנכון, או שלבש כובע. אבל זו הנסיעה האחרונה שלו. כשיגיעו הם
יתלו אותו.
מדי פעם הוא נזכר בזה, אבל זה כבר ממש לא אכפת לו. העצים, הים,
החצבים שהתחילו לפרוח לא מזמן, נוסכים בו רוגע טהור של ילדות.
ממרחק הוא מבחין בשני גברים תלויים על אלון זקן. ובחורה צעירה,
בטח יש לה שם יפה ונדיר, רוקדת לידם צעיפה משחק עם הרוח
בתופסת.
האם מוחו מהתל בו?! אולי הוא יודע שאילו השעות האחרונות ומעולה
בו חזיון מוזר שכזה...
הוא מודה למוחו ונרדם.

ג'
הרכבת עוברת על פני התחנות, בחלק עוצרת, בחלק לא. זה באמת לא
משנה. עוד שתי תחנות, אוטובוס, ואני שוב בבסיס.
אני כל כך מקנא בהם.