שוב, כמו בכל לילה, אני מוצא את עצמי כותב אליך.
כמו בכל לילה אני בה לפרוק אצלך את הכאב ואת אותי שומעת יושבת
בשקט ולי את אוזן קשבת.
תמיד מקשיבה, לטוב וגם לרע. את לי מפלת בשעון יגון ומצוקה.
אין לי אחרת מלבדך, את האחת והיחידה, חומה של תקווה.
תיקווה לקום מחר בבוקר עם חיוך על השפתיים לדעת שהיום שלפני
הולך להיות טוב יותר.
כי רק את עוזרת לי לנשום כי אם לא את, מזמן הייתי כבר טובע בים
של תסכול נחנק מטעמם המר של הדמעות.
רוצה להגיד לך דברים, ללחוש באוזנך סודות, אך את יושבת לך כל
היום בין ספרים ומחברות.
לו רק הייתי יכול לקחת אותך איתי לכל מקום, בכל רגע לשמוע את
בחייך. ללחוש עוד סוד, להוסיף עוד שורה, עוד בית בשיר או אפילו
פתגם ואמירה.  
לא אוכל להירדם לעולם בלי לדעת שאת מונחת לצידי, עם העט מוכנה,
בכל רגע את מוכנה להיות לי נאמנה.
אז לפני שמכבים את האור זוהי ההזדמנות לומר לך שוב, תודה!