אני רק שיחקתי.
זרקתי את שתי הקוביות והזזתי את האיש הקטן על הלוח.
הוא לא אמר מילה. הוא רק זז לו קדימה למשבצת הבאה.
כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להגיד לי שהוא לא רוצה לזוז,
ולא הייתי מזיז אותו. פשוט לא ידעתי שהוא גם חושב, שיש לו
רגשות.

הגעתי למשבצת שבה היה רשום "אלנבי".
בגלל שנורא רציתי לנצח, קניתי את הרחוב.
האיש לא אמר לי כלום, הוא רק שתק.
לא רק שביזבזתי לו המון כסף, אלא אפילו לא שאלתי לדעתו.
הוא בטח היה נורא מתרגז אם הוא היה אמיתי, אם היה לו אכפת.
אבל כן היה לו אכפת, הוא פשוט כנראה נורא אהב לשחק איתי ולכן
לא אמר כלום.

זרקתי שוב את הקוביות. הגעתי למשבצת שבה היה רשום "כלא".
האיש הקטן לא עשה לי כלום - בטח שהוא לא עשה - הוא הרי לא
אמיתי.
אבל בכל זאת הוא נכנס מאחורי סורגים.
מסכן, אם הייתי במקומו הייתי בטח משתגע, אז טוב שהוא לא קיים
באמת.
הוא ישב שם כמה תורות, חיכה בשקט שכולם ישחקו, ושתק.
נורא הרגיזה אותי השתיקה הזאת שלו,
כאילו לא אכפת לו מה עושים לו, רק שיתנו לו לשחק.

זרקתי שוב את הקוביות. לאיזו משבצת הגעתי אני לא יודע,
כי כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה רק האיש הקטן.
הרגשתי שאני נכנס לעולם הקטן שלו, עם הבתים הקטנים,
החיות הקטנות, הכסף הקטן, האנשים הקטנים.
פתאום הרגשתי שמישהו מזיז אותי ברחוב. פתאום מישהו זר קובע לאן
אלך,
כמה כסף אבזבז ועל מה, עם מי אעשה עסקים,
מי יהיו חברי ומי יהיו אויבי, ובכלל - קובע את כל חיי.

ידעתי שזאת טעות, הרי רק אני יכול לקבוע מי אני באמת -
ואני לא אמור להשתנות בשביל אף אחד. ידעתי שמשהו כאן ממש לא
בסדר.
אני היחידי שקובע מה אעשה, לאן אלך, מי אני אגדל להיות ואת מי
אוהב.
פתאום הבנתי מה עשיתי לאיש הקטן.
רציתי לצעוק, להשתגע, לבכות. לבכות בשביל האיש הקטן.
במקום זה הפכתי את הלוח והפסקתי לשחק.
אני חושב שראיתי שהאיש חייך קצת לפני שהלוח נפל עליו.
או שבעצם זה מה שאני חושב כדי לא להיות עצוב.