סילחו לי, עוד לא מצאתי שם לדמויות

היה הדבר באביב. גשם קל קלח בחוץ, מרווה את הצמחים שזה עתה
החלו לפרוח, מלטף ניצנים שזה עתה הגיחו לאויר העולם. נדמה היה
כי עשה הגשם הכל בכדי למלא תפקידו כגשם, אולי משום שמלקוש היה
הוא.
"הלו? [דמות א']? זאת [דמות ב']! הקשיבי, בואי ונצא לטייל מעט
בגשם, שכן לא נזכה להזדמנות נוספת עד החורף הבא.."
"עוד חמש דקות אצא לקראתך. תבואי עם האופניים"
"[דמות ב'], חיזרי הביתה בעוד חצי שעה. תוכלי לצאת שוב אחה"צ.
איני רוצה שתסתובבי בחוץ בשעות הצהריים ואיני רוצה שתתרוצצי
שוב כל היום." קראה אם [דמות ב'] לביתה הנעלמת כרוח מבעד לפתח
הבית.

הם רכבו להם; שתי בנות צעירות ויפות, בעיניהן ניצוץ אש חיים
חיה ובוערת.
"אחרי הטיולים בגשמי החורף הסוערים הטיול הזה עלוב למדי" אמרה
[דמות א'].
"בהחלט. אני גם מתחילה להיות רעבה." השיבה [דמות ב']
בגרגרניות.
"הי, תראי, הנה הבית של מר [דמות ג'], מה יפה גינתו! ומה יפה
העץ ההוא, שפירותיו כה אדום אדום!" בהקו עיניה של [דמות א'].
לא יופי הפירות היו אלו שמשכו את עיני שני הצעירות, היה זה
הפרי האסור המשובב את הנפש הצעירה הצמאה להרפתקאות ולסיכונים.
מר [דמות ג'] היה ידוע כאדם השומר על חפציו וגינתו כמו היו
בריאות.
"הי, חכי, הוא מדבר שם עם מישהו. בטח לאחר מכן יחזור לביתו
ונפלח כמה דרך הפירצה שבגדר שמאחוריו הספסל הציבורי" אמרה
[דמות ב'] וזיק של שובבות בעיניה.

[דמות ג'] עמד בארשת חשיבות בפתח ביתו. זה עתה זכה לשבחים רבים
על הצלחתו בעסק הנהדר והשמן, וכעת הביט בסיפוק כיצד אורחו בוחן
את גינתו הפורחת בהתפעלות.
"העץ הגדול ביותר, מה מושך פירותיו, כה אדומים הם!" אמר האורח
בהתפעלות, "מה משובב מראהו!" נפעם.
"הו, בל יטעה אותך מראהו, פרי זה רעיל במיוחד. רעל של ממש. יש
האומרים כי טעמו טעם גן עדן, אך איני בדקתי זאת, ובכן, איני
חפץ במוות." השיב [דמות ג'] בחיוך ספק קר ספק משועשע.
"ומדוע מעמיד אתה בחצר ביתך פרי רעיל שכזה?" תמה האורח.
"הקם להורגך, או לגנוב חפציך, השכם להורגו" השיב [דמות ג']
בחיוך לא נעים.
האורח זע באי נעימות. לא היה מתאים למארחו החם ונעים המזג
לעשות זאת, שכן היה ידוע כאיש לבבי וטוב לב.

"סוף סוף הוא נכנס הביתה!! את בטוחה שהוא לא יראה?" אמרה [דמות
א']
"בטוח. התריסים מוגפים בל יחדור הגשם לבית והעץ כה גבוה ותמיר
עד שהחלק הפרוץ בגדר מוסתר לחלוטין." השיבה [דמות ב'] בביטחון
שכזה.
הגשם משום מה התחזק. אירוני שבשנה כה ענייה בגשמים המלקוש כה
חזק.

"ובכן, מה נעשה בפירות? לאכול אותם ככה סתם זה משעמם" אמרה
[דמות א'] בשיעמום. אין קץ לרוח הצעירות.
"נסחוט אותו, נעשה משקה, אמא שלי הכינה עוגת תפוחים, נשב על
העץ בחצר ביתך. אין כיף מכך." אמרה [דמות ב'].
"אבי יאכל אותי חיים אם אעלה על העץ, אמר הוא כי מסוכן הדבר."
היססה [דמות א'].
"וכי בשעות אלו הוא בעבודתו ולא ידע על הדבר" אמרה [דמות ב']
בביטחון.
אין שובע מהפרי האסור.

"האא, משקה סחוט אמיתי! מראהו משובב נפש! רק טעימה אחת קטנטנה,
בבקשה!" כמהה [דמות ב'] בגרגרניות.
"לא! צריך לשמור את החויה של הטעימה הראשונה לעץ, למען תהיה
החויה שלמה וחווייתית יותר" אסרה [דמות א']. "מלבד זאת, יש
בקושי כוס. אנו לא נתאפק ונגמור הכל עכשיו"
"שלום מר [דמות ג']! מה מביא ידיד ותיק כמוך לביתינו ביום חול
שכזה?" נשמע קולה של אם [דמות ב'] מפתח הבית.
"אוי לא!! הוא בא להתלונן על כך שגנבנו הפירות!! את יודעת עד
כמה קנאי הוא לכל השייך לו!" אמרה [דמות ב'] באימה.
"נצא מהר דרך היציאה של המטבח" אמרה [דמות א'].

"אבוי, שכחנו את הכוס!" אמרה [דמות א'] באימה.
"בטח אדם עסוק מר [דמות ג']. עד מהרה ילך, וכשתלווה אותו אמי
לפתח הבית ניכנס מהר, ניקח את הכוס ונצא דרך המטבח. האיזיני
טוב. ברגע שנשמע את הדלת נפתחת ניכנס בשנית." אמרה [דמות ב']
בביטחון רפה. "עד אז, נישאר מאחורי השיחים. עלולה אמא לחפש
אותי בכדי לחקור אודות הגניבה בפני [דמות ג']".
"האם תשתה המשקה?" שביב אימה נמהל בקולה של [דמות א'].
"היא לא. היא תחכה לברר מהו וכיצד הגיע הביתה." אמרה [דמות ב']
בביטחון שכזה.

"נהדר לראות אותך" אמרה אם [דמות ב'].
"תמיד טוב לבקר ידידים ותיקים, במיוחד כשמצב רוח טוב שורה על
הנפש לאחר עיסקה שמנה וטובה." אמר מר [דמות ג'].
"לא כדאי שתמצא אישה, למען יהיה לך ילדים להוריש להם?" אמרה אם
[דמות ב']
"אל לך לחשוש. אולי עברו שלושים וחמש שנים מחיי, אך ברוחי עוד
צעיר אני, ונשים לא חסר. יש לי את כל החיים להתחתן ולהביא
ילדים" אמר [דמות ג'] בנחת.
"עד אז, אהנה מהחופש לבקר משפחה נהדרת כמוכם. בעלך, אדם כה
מוכשר! ובתכם - כה מוכשרת! אשריכם שזכיתם לבת שכזאת, גדולתה
שווה לכל האחים שלא היו לה." הוסיף מר [דמות ג'].
"תודה רבה לך" הסמיקה האם. "חכה מעט, אכבד אותך מעוגת התפוחים
שאפיתי אתמול. אגיש לך דבר מה לשתות"

"מה יפה מראהו של משקה זה! ומה משובב מראהו!" הירהרה אם [דמות
ב'] בערגה במשקה האסור. "בטח בעלי היקר הביא מהוריו שבקיבוץ
כאשר נסע אתמול."
היא לקחה את הכוס והגישה אותה לאורח עם פרוסת עוגת תפוחים
שאפתה לכבוד בעלה, שכן חזר עיף מהנסיעה הארוכה לאחר שביקר את
הורי החולים בקיבוץ המרוחק.
אם [דמות ב'] הביטה בערגה כיצד האורח המרוצה ולוגם בשקיקה את
המשקה. היא חשה סיפוק כה רב על היותה מארחת מושלמת.
'בתי היתה אומרת שהוא ממש "מת" על המשקה' הירהרה האם. רבים היו
הגיגי האם אודות בתה היחידה והאהובה.
'כה ערב לחיכו המשקה עד כי הריק הכוס מהר!' הוסיפה להרהר.
"הו, אני טוען שמהירות מין השטן, אך המשקה כה ערב לחיכי! כה
טעימים המשקאות הסחוטים מהקיבוץ. אני יודע, בעלך הביא זאת
מהקיבוץ" חייך מר [דמות ג'].
האם פשוט התמוגגה.
בחוץ פסק הגשם מליזוב על האדמה הרוויה כל צרכה.