"רק רגע", את צועקת לאינטרקום שמצלצל כבר פעם שנייה, מתעלמת
מכך שאף אחד לא שומע את ה"רק רגע" שלך. את מסיימת לחתל את דנה,
מרימה אותה ביד אחת, וניגשת לפתוח את הדלת. "את יודעת מי באה
לשמור עלייך?", את חדה לה חידה. "סבתא באה. סבתא קלרה" את
ממהרת לענות, אפילו לא מעמידה פנים שאת נותנת לה שהות לנחש.
דנה בוהה בך בעיניים פעורות, בשעה שאת מושיבה אותה ומתפנה
להביט אל עבר המראה הגדולה שליד דלת הכניסה, בודקת בפעם
המי-יודע-כמה את התסרוקת שלך. "אסור לי לפשל היום", את מזמזמת
לעצמך, ואז קולטת את דנה מביטה בך, "אסור לאמא לפשל היום", את
מחייכת אליה ומרימה אותה, "מי יודע מתי הזדמנות כזו עוד
תחזור". החיוך שלך דועך כשאת אומרת את המשפט האחרון, וזו הסיבה
שאמא שלך מיד שואלת: "הכל בסדר?" כשהיא נכנסת בדלת. את לא
עונה, והיא שואלת שוב: "הכל בסדר? את מרגישה לא טוב?". "סתם,
מתוחה קצת", את ממלמלת תשובה, ומושיטה את דנה לזרועותיה
המושטות של אימך. "אין לך מה לדאוג", היא אומרת, "דנה תהיה
איתי, ואת יכולה להיות שקטה. נכון, דנה'לה? נכון?". את המילים
האחרונות היא מפנה לדנה, כשהיא מחייכת ומנופפת בראשה לצדדים.
דנה אוהבת את התנועה הזו, שגורמת לעגילים של סבתא להתנדנד,
וסבתא קלרה יודעת את זה. "ותדעי לך" היא עדיין מביטה לדנה, אבל
מדברת אלייך "שאת לא צריכה לקחת מטפלת. אני אשמח לבוא לשמור
עליה בכל בוקר כשתלכי לעבודה" - "חכי, זה רק ראיון. נראה קודם
כל אם יקבלו אותי" - "אני יודעת, אני רק אומרת, שתדעי, שלא
תסרבי לעבודה בגלל זה". את המשפט האחרון את שומעת בחצי אוזן,
בשעה שאת בודקת את התיק שלך (בפעם המי-יודע-כמה), בודקת שלא
שכחת לקחת שום דבר. "מתי את צריכה להיות שם?", סבתא קלרה
שואלת. "בתשע וחצי" את עונה, סוגרת את התיק וניגשת לכיוון
הדלת. "ומתי הם מתחילים לעבוד בדרך כלל?" - "שמונה-שמונה וחצי.
אני לא בטוחה. בטח נדבר על זה היום".
את מניחה יד על ידית הדלת, ואז מסתובבת להיפרד, "תהיי ילדה
טובה, תשמרי יפה על סבתא, ואמא תחזור עוד מעט". "את יכולה
להיות שקטה", אמא שלך מרגיעה, "ביי ביי. תעשי ביי ביי לאמא"
היא לוקחת את היד של דנה, ומנופפת לך לשלום, "ביי ביי אמא. ביי
ביי". אוף, אמא, היא יודעת לעשות שלום בעצמה. את לא אומרת לה
כלום, לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, כשאת בדרך החוצה. אבל
בצהריים, כשתחזרי ודנה כנראה תישן, את מתכננת להגיד לה את זה.
את כבר בתחתית במדרגות כשהן עוד עומדות בפתח הדלת. את שומעת את
אמא שלך שואלת את דנה מה היא רוצה לאכול, ומחליטה בשבילה לאכול
דייסה עם בננה. לא אמרת לה שדנה אכלה כבר. לא משנה. לא תחזרי
בשביל זה. את כבר בקצה המדרגות ויוצאת אל הרחוב.

הבוקר הזה התחיל בשעה 6, בשעון מעורר שצפצף לך בחלום. בחלום
היית תלמידה בדרך  לבית הספר עם תלבושת אחידה וילקוט. הלכת
בדרך והדרך התארכה לה. דרך מוכרת, דרך אהובה, בטוחה ומרגיעה.
כשכבר הגעת גילית שאת לא תלמידה, אלא מורה, והשעון המעורר
הותיר אותך בתחושה של בלבול, החמצה וגעגוע. זו התחושה שלך
עכשיו, כשאת צועדת בדרך מוכרת אל עבר העתיד העמוס בסימני שאלה.
מה ישאלו אותי בראיון? מה הם יחשבו עלי? יקבלו אותי לעבודה? מה
יהיה עם דנה? היא איתך בבית כבר שנה, וכולם אומרים שזה מספיק
זמן ואת צריכה לחזור לעבוד - אחרת תוציאי את עצמך לגמרי ממעגל
העבודה. זה אולי נכון לגבייך, אבל מה איתה? מה טוב בשבילה? מי
יהיה איתה?
טוב, קודם כל צריך לעבור את הראיון היום. אולי בכלל לא יקבלו
אותי ואז זה בכל מקרה לא רלוונטי. לרגע את מקווה שזה יקרה.
יופי, את נוזפת בעצמך, עם גישה כזו בטוח שלא תעברי את הראיון.
בלי ניסיון, בלי השכלה ובלי בטחון עצמי - למה שיקבלו אותך? את
חוזרת לשנן לעצמך את מה ששיננת אתמול בלילה עד שנרדמת: להיות
חיובית. לחשוב חיובי. אין סיבה שלא ירצו אותי. אני לומדת מהר.
אני חרוצה ורגילה לעבודה קשה. אני מצוינת עם אנשים. אני מצוינת
עם לקוחות. לקוחות אוהבים אותי. מתים עלי. טוב, לא נגזים. את
מרגישה שאת מבזבזת את כל התחמושת שלך, ובכל זאת הביטחון העצמי
לא חזר. כבר סיימת לעלות את שדרות ח"ן, ועכשיו את חוצה את
דיזינגוף לכיוון "הבימה". משם תיקחי את קו 5 לכיוון צפון, עד
קצה דיזינגוף. משם תמשיכי ברגל. על האוטובוס תעשי את שיחת
הטלפון האחת שלך, לקבל זריקת עידוד לקראת  הראיון.

הראיון הזה נולד לגמרי במקרה. שישי לפני שבועיים, ארוחת ערב
אצל ההורים של מוטי. יותר שיגרתי מזה?
לא באת לחפש עבודה. לא באת לשווק את עצמך. אולי דווקא בגלל זה
הכל התגלגל ככה.
כמו שהיה כשהכרת את מוטי. אחרי כל כך הרבה דייטים שלא הובילו
לשום מקום, הפסקת לחפש והפסקת להתאמץ. די, את לא יכולה ככה
לשקוע עכשיו. את צריכה להגיע מרוכזת. לחשוב חיובי. להיות
חיובית. לא לנסות לשווק את עצמך. להיות פשוט את. אין סיבה שלא
ירצו אותך.

האוטובוס מגיעה ואת עולה, משלמת לנהג ותופסת לך כסא בודד בצד
ימין. תוקעת את העיניים בחלון, ומנסה לחשוב אם ככה יהיה מעכשיו
כל בוקר. הדרך הקצרה ברגל, המחשבות שרצות בראש. הנסיעה
באוטובוס. השיחה עם מוטי, שכבר נמצא במשרד.
את מחייגת אליו ומתחילה להרגיש את ההתרגשות מדגדגת בחזה.
"היי...", את מנסה להישמע מחייכת, בשעה שהקפה של הבוקר מטפס לך
בגרון.
"היי! מה שלומך? כבר יצאת?"
"כן, אני על האוטובוס. מה קורה? אתה עסוק?"
"לא, לא נורא, יש לי שנייה"
יש לו שנייה. יופי. על מה אפשר לדבר כבר בשנייה? את רק רוצה
להגיד לו שאת מאוד לחוצה מהראיון הזה, אבל לא בגלל העבודה.
בגלל דנה. את לא רוצה לעזוב אותה בבית. כן, היא כבר בת שנה,
אבל טוב לה איתך, אז למה לשנות? אם זה לא מקולקל אז למה לנסות
לתקן, נכון? הוא יגיד שאת צריכה לחשוב גם על עצמך, ואת תתביישי
להודות שזה מה שאת רוצה גם בשביל עצמך.
"את איתי?"
"כן, כן. אני לא אפריע לך, רק רציתי להגיד לך בוקר טוב". את
מתחרטת על כל השיחה הזו. שומעת ברקע שהוא מתקתק באיטיות על
המחשב. לא היית צריכה להתקשר, תפסת אותו באמצע העבודה והשיחה
הזו רק עשתה לך רע.
"טוב, חמודה. שיהיה לך בהצלחה, ותתקשרי אלי מיד אחרי שאת
מסיימת את הראיון!"
בטח, עוד שיחה כזו. בדיוק מה שאת צריכה היום.
"תודה. נדבר כבר. ביי". את מסיימת את השיחה, מכבה את הטלפון
ושמה אותו בתיק. אוף. כלום לא הולך לפי התכנון.
את לא רוצה להביט מהחלון, לא רוצה לחשוב על עוד בקרים כאלה.
מחטטת בתיק ומוצאת מעטפה מקופלת. מה זה?
את מציצה במעטפה ומיד נזכרת מה זה. שובר זוגי לאירוח ולינה
כפרית, על בסיס לינה וארוחת בוקר. קנית את זה בהנחה ביום
האחרון של המבצע. נסעת במיוחד עם דנה באוטובוס, לקחת אותה
במנשא ולכל אחד היה מה להעיר על זה: היא לא מונחת טוב, הגב שלה
עקום, היא צריכה לשכב, היא לא מוגנת, קר לה מדי, צמוד לה מדי.
אוף, די. כשהצלחת להגיע בחזרה הביתה, ראית בזה הישג אישי. היית
גאה בעצמך, וגם מוטי פרגן לך. את תכננת להתחיל לצאת איתה
לסידורים, להליכות בוקר. תכננת, אז מה? גם תכננתם לנצל את
השוברים האלה לסופשבוע רגוע בכפר, ואף פעם זה לא קרה. הם
זרוקים אצלך בתיק כבר, כבר כמה זמן? חצי שנה? לא, לא יכול
להיות. דנה הייתה בת חצי שנה כשיצאתן להרפתקה הזו. וואו, חצי
שנה טסה, ואת עדיין מחזיקה את השוברים האלה בתיק. היית צריכה
לזרוק אותם ולחסוך את כאב הלב כשאת נתקלת בהם עכשיו, בדרך
לראיון עבודה, בדרך לעוד "מבחן אישי" מטופש שהצבת לעצמך.

את נכנסת לבנק בדלת הראשית, עוצרת ומביטה סביב. לאן את צריכה
לפנות בעצם?
בצד ימין - שלושה דלפקים, אחד מהם מאויש בפקידה קצוצת שיער
שמדברת בטלפון, ומולה יושב בחור, בן 22 או 25, בעל מימדים
מפחידים. אולי הוא מבוגר יותר, את לא רואה את הפנים שלו
בבירור, אבל מה שאת רואה מצחיק אותך - איך הוא מתפתל בכיסא
הפצפון באי נוחות, כל כולו מתחנן שהיא תסיים את שיחת הטלפון
ותתפנה אליו. את מציינת לעצמך שאת לא תייבשי ככה לקוח שיישב
מולך כשתתחילי לעבוד כאן. אבל את בכלל מתראיינת לתפקיד בדלפק
הראשי, הנה - כאן ממול. דלפק הכלבו - הפקדות, משיכות, תשלומים,
הכל. התור לא נראה ארוך, אבל הוא בקושי זז. את מסתכלת על
הפקידות ומנסה לראות את עצמך אחת מהן.
התור זוחל כמו נחיל נמלים. כל אחד רואה רק את עצמו, לא רואה
בכלל שהוא חלק מתור. לתור יש דינאמיקה משלו. התור הוא שמתקדם,
לא האנשים. לאנשים בתור כמעט ואין פרצופים. הם נראים כל כך
קטנים כשהם מתנדנדים מרגל לרגל, מנסים לגנוב עוד כמה סנטימטרים
בדרך לקופה. ככל שהתור מתמשך האנשים הולכים וקטנים, עד שהם
מגיעים לקופה - אנשים קטנים, פצפונים, מול פקידה כל-יכולה.
עכשיו את כבר יודעת שאת לעולם לא תהיי פקידה כזו. את רוצה
להסתובב ולצאת. את כמעט עושה את זה, אבל אז את חושבת על מה
שתגידי לאמא שלך, מה שתגידי למוטי, מה שתגידי לאבא שלו, שסידר
לך את הראיון.
אם היית יכולה לחזור לרגע ההוא בארוחת הערב ולשנות נושא. לא
לענות לו. אם דנה הייתה משתפת פעולה ומחלצת אותך מהשאלה: "איזה
סוג של עבודה את מחפשת". אם לא היית מתביישת להגיד את האמת -
שאת לא מחפשת עבודה. אם אהרון פישמן לא היה מכיר מהצבא את מנהל
הסניף. אם הוא לא היה מרים אליו טלפון. אם הוא לא היה עונה. אם
לא הייתה משרה פנויה. כל כך הרבה מקרים שהצטרפו ויצרו לך
הזדמנות פז להצטרף למעגל העבודה, לתת יד אחת לפקידה קצוצת
השיער שמימינך, יד שנייה למנהל הסניף (שכחת איך קוראים לו)
משמאלך, ולרקוד איתם במעגל העבודה. ריקוד מסחרר. ריקוד מתיש.
ריקוד במעגל שלא מוביל לשום מקום ומחזיר אותך בסופו של דבר
לנקודת המוצא, רק תשושה יותר, מסוחררת יותר.

"אז את הכלה של פישמן?" מחייך אליך ישראל, מנהל הסניף. למה הוא
חייב להיות כל כך נחמד?, "אז מה שלום הזקן?". "מצוין. עובד
קשה, אתה יודע". "כן, כולנו עובדים קשה. זה המצב, את יודעת. מי
שלא עובד קשה - פשוט לא עובד". "כן" את ממלמלת, לא שמה לב
שהראיון כבר התחיל. הוא עוזר לך:  "איך את מסתדרת עם עבודה
קשה?" ואת מיד מתחילה לדקלם: "אני מאוד חרוצה. אני אוהבת לעבוד
קשה", "זה מצוין. מה הייתה העבודה אחרונה שלך?". את שומעת את
עצמך מספרת לו על העבודה בחנות הספרים. המילים יוצאות מעצמן,
בלי שתתערבי בכלל. את מביטה על המסמכים המסודרים אצלו על
השולחן, ושומעת איך את מתארת את העבודה שכל כך שנאת כאילו
הייתה זו המשרה הכי חשובה בחצי הכדור הצפוני. אחריות, השקעה,
עבודה קשה, אינטראקציה עם לקוחות, עבודת צוות. כל המילים
זולגות מעצמן, כשאת מנסה לקרוא את המסמך שמונח אצלו על השולחן,
פונה לכיוון ההפוך. הוא שואל איזו עבודה את מחפשת, ואת ממשיכה
לדקלם, נצמדת לטקסט ומחזירה לעצמך את הביטחון. הגרוע מכל כבר
מאחורייך. הוא לא נפנף אותך. הוא לא סתם הזמין אותך מתוך
נימוס. הוא ממש מקשיב לך. כשאת מסיימת לדבר הוא ממשיך להביט
בך. יש לו עיניים צעירות, רכות ומבינות. את רוצה לראות את עצמך
משתקפת בעיניים שלו, אבל נזהרת שלא להיישיר מבט. עכשיו גם הוא
משפיל מבט וחוזר לעיין בקורות החיים שלך.
"למעשה אין לך ניסיון בעבודה פיננסית". ספק שואל ספק מוודא. את
מיד עונה: "נכון, אבל אני לומדת מהר". בוררת את מילותייך,
שומרת על גישה חיובית. עכשיו זו את שמדברת אליו. "כן, אני
מבין". הוא עונה, וחושב קצת. "תראי, מה שאנחנו כן יכולים
לעשות..." הטלפון הסלולארי שלו מזמזם ומתחיל לזחול על השולחן.
הוא מפסיק לדבר ומביט בו. "סליחה" הוא פולט, מרים את הטלפון,
ומסתובב על כיסאו חצי סיבוב, כך שהוא בגבו אליך. את לא שומעת
אותו מדבר. כל הזמן את ממשיכה לשמוע את המשפט שנקטע, עדיין
עומד באוויר ", מה שאנחנו כן יכולים לעשות... מה שאנחנו כן
יכולים לעשות..." אם המכשיר הארור לא היה מזמזם היית יודעת כבר
מה אתם כן יכולים לעשות. מה הוא מתכוון להציע לך? הנה, הוא
סיים את השיחה, וחוזר לדף עם קורות החיים שלך. נו כבר, תגיד,
מה אנחנו כן יכולים לעשות?
לא תוכלו לעשות כלום. הוא מסיים את הראיון, מבטיח להחזיר לך
תשובה בקרוב, וכשאת עוד ממשיכה לשמוע את: " מה שאנחנו כן
יכולים לעשות " בוקע מגרונו, הוא כבר מנחה את המזכירה שלו
לשלוח לך מכתב סירוב "מנומס ומפרגן".
אם הטלפון לא היה מזמזם. אם הוא היה מספיק להשלים את המשפט "
מה שאנחנו כן יכולים לעשות " לא היית ממשיכה לשמוע את הקול שלו
מהדהד ולא היית מפספסת את תחנת האוטובוס שלך. כשהבחנת בטעות
התלבטת לרגע אם להמשיך לתחנה הבאה או לחזור ובאותו רגע ראית את
האוטובוס עובר. את המכונית שפגעה בך לא ראית. לא ראית גם את
תכולת התיק שלך מתפזרת על הכביש, את הרחוב הסואן עוצר מלכת,
ואת הזעזוע על פניו של הפרמדיק.
את ההודעה קיבלה ראשונה אמא שלך שענתה לטלפון בדירה.
היא השכיבה את דנה לישון, וכשהטלפון צלצל זינקה לענות כדי שדנה
לא תתעורר.
מוטי הוא זה שהגיע לזהות את הגופה. הובלתי אותו אל מיטתך
והשארתי אותו לבד איתך כמה דקות. הוא לא אמר כלום. יש כאלה
שמדברים, ויש כאלה ששותקים. כאשר הבאתי לו את התיק שלך הוא
נשבר.