את מרחפת, את ישנה.
כמו תמיד.
את אוהבת לישון- אבל לא ישנה באמת.
את חולמת, את חיה עוד פעם   אבל במקום אחר . . .
חיה במקום שלך, איתו...
לובשת את השמלה הכי חגיגית שלך ומצפה לבואו -
מצפה לפניו הרכות,
למבטו.
מצפה שיבוא ויציף אותך ברגעים חמימים, שגם אני בעבר חוויתי.
מצפה שילטש אותך מהמרקם הקשה שלך, שיוציא ממך את הציפוי המתוק
יותר, השברירי.
גם אני ציפיתי - באתי במלבושי החגיגיים, והוא חיכה לבואי.
הוא חיכה שאבוא ואלטף אותו, כמו הליטופים שלנו מרחוק, הליטופים
הנפשיים.
הוא ביקש שניהיה ביחד מאושרים.
גם אני ביקשתי את זה מאלוקים.
אבל זה בא, כמו שטן ככה פתאום מלמעלה, אני לא מתעבת אותך, אני
אפילו לא שונאת. אני לא חושבת שאת צריכה אפילו לעורר בתוכך
רגשות אשם.
את סתם.
אני מתעלמת. אני פעורת פה, מצפה למילים שיבואו מעצמן.
והוא נחנק, נרתע מרחוק -  שואג ודורש הכרעה סופית מהלב שלו.
שהוא יוביל אותו לשביל ממנו הוא רוצה לעבור, השביל הפורח
הצבעוני והמטופח שלך, או מהשדה הזהוב והיבש שלי.
אצלך היה באר מים שסחף אותו, הוא כ"כ רצה להגיע לסוף השביל
שלך, להפשיט ממך כבר את השמלה החגיגית ולראות את היופי האמיתי,
את גוף האדם הרקום בידי אלוקים.
אבל את נעצרת, גם הוא נרתע מהשפל שלו, הוא זרע, שתל והצמיח לו
שיח פרחוני, אך קוצני. היפה למראה את כואב במגע. והצמח הזה,
שנתן לו גב ותמך בו נבל בין רגע - לרגע כוחותיו נכבלו בשלשלאות
חזקות הגוזלות ממנו כמה שנים טובות מתקופת הבגרות שלו.
או גם שם הוא נעצר, ואולי הוא הצליח לקרוע אותן ולהמשיך במסעו
לאור הבגרות, ותקע אותי ואותך מאחור, בחר לחזור לאחור לפנות
למקום אחר, דרך שונה. לא מהשביל שלי ולא מהשביל שלך.

ובינתיים,
השכרון הזה של הזכרון שמתעתע בי ועולה ומתאדה שוב באפי ודגדג
לי על השפתיים ולוחש לי באוזן, "אני אוהב אותך..." - גם לך זה
נאמר.
לא מקנאה יותר, מתעלמת, שותקת ומנסה להמשיך האלה...

נושמת גם בלעדיו, וגם בלעדייך...