אני חייבת לנעוץ בך סוף-סוף את המבט הזה, המבט שמגיע לך.
המבט הזה - שתרגיש לא נח בנוכחותו, תדע, תבין שזהו.
אתה סיפור. למרות הקשיים שלי - והמבטים היפים שלך אז...

אני חייבת לנעוץ בך את הסיכה הזאת בלב, שגם כשהיא תרד ישאר לך
כתם אדמדם וצועק ממנה. שתפגע. תבין.

לנעוץ בך משהו - משהו חזק.
שבהתחלה ידגדג ינעם, ואחרי זה תבין כמה טיפש היית, שלא נתת לי
לנעוץ בך רק אהבה.




מקווה שתהיה פה.
מקווה שאבין שלא הפסדתי אותך.
לדעת שהפסדתי רק גיהנום שקרא בשמי ודרש שאני אגיע אליו, מקווה
שאבין שאתה הוא זה ששכנע אותי לא להכנס לגהינום הזה. אתה הוא
זה שהביא אותי לגן-עדן הזה שבעיניך.
מתגעגעת, רוצה שתגיע כבר. מחכה לך כמו בת לאביה, כמו מחכה למת
שלא יחזור.
ואין סיכוי, אין דרך כלשהי שלא לפספס את החיוך שלך שמושך כל
דקה לשעה וגורם לי לאושר, לרצון הזה לחיות עוד ועוד.
ולעוף.
לעוף הרחק יחד עם החיוך הזה שלך. יחד איתך.
רחוק-רחוק.
מקווה שתבוא.
שתהיה פה.
שתרפא את הרגשות שלי.
שאדע שלא הפסדתי כלום... כלום,
מלבדך. אהוב יקר.