הדמות המטושטשת שלך בערפל הזה,
הלא נודע הזה שבהתפרצות התגלה לעיני.
התביישתי, אך נלחמתי בזרעותיי.
הופתעתי, אך זרמתי והמשכתי בחיי.
זה היה קשה.
קשה במיעוט של הדבר.
מה שהיה פעם - עבר... ואינננו כבר.

מרחוק אהבתי,
מקרוב נפגעתי,
התרחקתי.
סלחתי.

איך זה שכשהייתי קרובה אלייך הכל הסתבך -
ומרחוק הכל היה מושלם, טהור ויפה?!

מי יכול להסביר לי תופעה מוזרה שכזו, שכשהיית במרחק
היית שונה, אחר, מתוק. האישיות שאהבתי.

אך לבסוף - כשראיתי אותך נגלה לעיניי, עיני נשטפו בדמעות, ליבי
פעם בחוזקה.
זו הייתה באמת אהבה.
אהבה ראשונה, בין החזקות, למרות שגם בה לא המעטתי לבכות.
כשחיבקתי הרחתי אותך, הרגשתי אותך קרוב.
כשנישקת הרגשתי אותך.
אבל עכשיו? כשהכל עבר, לא רצית משהוא מרחוק - וירטואלי,
העדפתי פיזי, ובנאלי.

התרחקת, פסעת בצעדים קטנים לעבר דלת היציאה מהעולם שלי,
אך השארת מאחורייך כמה זכרונות - חפציים ששכחת וכבר לא תחזור
לקחת אותם שוב...