פעם חשבתי שאצליח לסחוב הכל על הגב שלי עד יומי האחרון.
פעם חשבתי יותר מידי.
הייתי יושבת מביטה בעצמי במראה ובטוחה שכל דבר שיעמוד מולי
יפול, יתרסק כאילו לא היה. היו כאלה שקראו לזה בטחון עצמי
מופרז.

לוקחת על עצמי הכל, "המתנדבת" - מתרגשת מכל דבר שאנשים אומרים,
מנסה לחייך חיוך קטן ומאולץ כזה כדי להראות חמימה ואדיבה, אך
כשהבטתי במראה ראיתי גיבנת גדולה שבתוכה נשאתי את כל החטאים
שאנשים אחרים עשו.

הגיע הזמן להתחיל להגיע הכי רחוק שאפשר מבלי להכיר באנשים
מסביבי, הגיע הזמן להיות ה"אני האמיתית" באמת.
הגיע הזמן שלי להשתנות, להפסיק להשתנות בשביל האחר ולהשתנות
בשביל עצמי - לנצח.

מזל שכל זה עבר, אני נולדתי, ועכשיו אני חיה.
בלי איפוקים ובלי נשיכות שפתיים, חיה כי גם לי יש זכות.

חשבתי שאנשים אחרים יעזרו לי,
פעם חשבתי יותר מידי.