תקיעה גדולה  



אחר הצהרים תוקעים למטפלות.

באדישות שקטה הן מרימות את שולי אחורי שמלתן המוכתמת
בסמארק ילדים ופליטת תינוקות

במלמול חרישי של לאות וקוצר רוח הן מפשקות בשתי ידיים עגבותיהן
הכבדות
ממתינות לתקיעה הגדולה שאולי תגאל אותן,
מהם, מעצמן, מצווחת העולל
ממשיכה רגזנית בשמלת פרחים ישנה ומתנפחת
מערמות התחמיץ בכל מקום, מהקש שנדבק גם
לגללי הפרות
סרחון החלב מצואה בחיתול חד פעמי.

אחר הצהרים תוקעים למטפלות
ה"בעל תוקע" ענייני ושקט כרפתן במגף גומי, בלי תשוקה -  
מפלס דרכו לרחמן-קיבתן
הוא אחד ברחמן, הוא אחד - הוא רחמן, הוא בוהה בשלווה בעקבות
הזמן  
שדבקו בבשרן הכבד.

ראשיהן הפרועים רכונים בציפיה, לא כזו
אלא כמו מי שמחכה לגיהוק של תינוק. סוף סוף הוא בא,
מתעסק באחוריהן כטרחן. לא. אין להן תקווה.
שדי-ענק ופטמות כהות ועטרת,
רכונים בהנקה דמיונית, גם הוא מרגיש את זה.
מתיז בתוכן, בקרבן, הוא אחד  - הוא קורבן..
את תקוות הנעורים שלו,
שלהן עצמן.

גם בשנה הבאה אצלינו אחר הצהרים
יתקעו למטפלות.