לילדה אחת היתה בובה מאוד מאוד מיוחדת. היא לא היתה בובה
גדולה, אבל גם לא קטנה. השיער שלה לא היה ארוך, אבל גם לא היה
קצר. בבטן של הבובה היה מנגנון. מנגנון שגרם לבובה לדבר.
והילדה היתה משחקת בבובה המון זמן. משחקת ומשחקת. הילדה הפעילה
את המגנון שוב ושוב. עד שיום אחד האבא של הילדה התרגז על הבובה
שדיברה כל הזמן, לקח אותה, והוציא לה את הבטן.
הבובה כבר לא דיברה, והילדה כבר לא שיחקה איתה, כי ברגע שלא
היתה לה בטן, היא כבר לא היתה מיוחדת. נשארה בובה. ראש, ידיים,
רגליים, בלי בטן.

יום אחד נכנסה אחותה הגדולה של הילדה לחדר, ושאלה את הילדה:
"תגידי, למה הבובה הזו שוכבת על המדף בלי שתשחקי איתה?"
והילדה ענתה לה: "אני לא משחקת איתה בגלל שהיא בובה-בלי-בטן.
עם בובה-בלי-בטן אי אפשר לשחק."
"למה?" שאלה אחותה הגדולה.
"כי היא לא מרגישה. היא לא מרגישה מה היא לובשת. ובכלל, היא לא
יכולה ללבוש מכנסיים, או חולצה, ואפילו לא שימלה! גם אמבטיה אי
אפשר לעשות לה. בובה-בלי-בטן לא מרגישה מה עושים לה."
ואז שאלה הילדה הקטנה את אחותה הגדולה: "אם אבא יכעס גם עלי,
הוא יוציא גם לי את הבטן? ואז גם אני לא ארגיש כלום?"
והאחות הגדולה צחקה ואמרה "אל תדאגי. אבא לא יעשה דבר כזה.
וחוץ מזה, אני לא יודעת אם תרגישי או לא. בואי, נשים את
בובה-בלי-בטן על המדף, ולא תצטרכי לחשוב על זה יותר."

והבובה בלי בטן שכבה על המדף ולא הרגישה יותר שום דבר.