הפקדתי נפשי בגורל הזמן, לראות כיצד יעשה בה.
תנועות המחוגים נקשו כבדות בעודי ניצב קורבן לפיתולי הימים
והשקיעות החולפות.
השמש חיממה את גופי, רוח ליטפה את עור פניי והחול חיבק
את גופי הרועד כמנחם.
שיחות גלויות וארוכות עם הירח העבירו את לילותי העצובים.
הצחוק החיוכים המזוייפים נכשלו להחביא את הצער העמוק
שהציץ דרך דמעותיי, דרך עיניי החסרות את שנלקח מהן.
קווים דימיוניים שחיברתי בעננים, באפילה ובעשן הסיגריה קיבלו
כולם דמות אחת.
שלוש פעמים השיל הירח את עורו, ועדיין מתבייש אני באת שליבי
חסר, בגעגועיי לימים בהם הדלקת לי את השמש בכל יום,
וחיממת את הכוכבים בלילות.
שכחת לקחת איתך את הניחוחות, הטעמים והזכרונות כשהלכת,
כתפיי עייפו עד כאב משהשארת לי לסחוב לבד.
המציאות התחלפה מול עיניי וכיוונה את מהותי מחדש.
אך כניעות ליבי לא מותירה בפניי ברירות אלא לזחול
בשלולית של געוגועים ולחכות שתחזרי להאיר את חיי.
אך ליבך כבה אלי ביום מן בימים, תחת ירח כסוף התוודת על מה
שמת לך בפנים, וידך שהצביעה על צומת דרכים.
כעת הולך אני לבדי בשביל החשוך ומתגעגע, מקווה שיום
אחד ייפגשו דרכינו שוב, אך מייד מוחה את מחשבותיי.
מכבה את הסיגריה, מנגב את הדמעה הרזה, ומתפלל שתשמעי את
לחישותיי,
לאן שלא הלכת אהובה, תדעי שלקחת את השמש איתך.