יש ריח של גבר באויר, היא אומרת לעצמה.
יש יסורים וכמיהה למשהו חפוז ולא מוסרי,
למלא חסרים מצטברים של מס' חודשים ריקניים.
ללא יד תומכת, ללא מגע של לב פועם לידה,
ללא שיכרון חושים, התערטלות איטית ומהירה.
ללא תנועה הולכת ובאה, ללא נשימה חפוזה,
ללא התרוקנות מהירה והריקנות שבאה אחר כך.
היא מעבירה יד למורדות צווארה, מנסה להתרכז בתנועה,
לעצור תחושות שמעוררות זכרונות וגעגועים.
אבל ללא הועיל, היא רואה אותו קרב לעברה.
והיא מגיעה, תופסת את שער ראשו בידה,
מהר מאוד טורפת את טרפה, משביעה אט אט את תאבונה.
מנקה את שפתיה עם ידה, נוזלים ניגרים וזיעה מרחפת,
הכל מתערבב, מחשיך ונאכל.
עסוקה בליקוק הפצעים, ביסורים שבאים ותופחים,
בחלומות שהופכים לסיוטים, ובאדישות שממלאת רגשות מאוסים.
הלילה מחבק אותה אליו, מכסה ומצליל.
מקרר את גופה, מרגיע את נפשה.
חיוך קל נסוך על פניה,
היא עשתה את שלה.
אפשר ללכת עד הפעם הבאה. |