"תגידי לו שזה נגמר,
תגידי לו שאת עוזבת.
תאמרי לו שהלב אמר,
שכבר הגיע השלכת.
למרות שהוא אוהב אותך,
תגידי לו שלא יבטח,
את לא עוזבת בגללו,
זה בגללך, תגידי לו..."

אוטובוס מלא, אין מקום
תחנה מרכזית, אוטובוס ריק
נסיעה ארוכה
בית ריק וקאיה.
נכנס לחדר
לוקח את "ואיך שלא" הממוסגר
הולך לסלון, פושט מדים.
דמעות...
חוזר לחדר, מוציא תמונה שהדפסת לי
נוגע בתמונה...
אמא נכנסת, שואלת מה קרה.
סיפרתי, וצעקתי מרוב בכי.
התחברתי לראות אם כתבת.

כל החדר מלא בך,
כל החיים שלי מלאים בך,
אני רק מקווה שעשית את ההחלטה הנכונה
אני רק מקווה שיהיה לך טוב ושיהיו לך חיים מדהימים
ושתמצאי בנאדם ראוי ליופי ולכישרון שזכיתי להכיר בך.
אני בוכה, ואני ממשיך לבכות, והדמעות קורעות לי את הגרון, וכל
דבר מזכיר לי אותך. ואני, הדפוק מכולם, עשיתי את זה במו ידי.
אני רק מקווה שהחיים שלך יתמלאו שמחה
וכיף.
ומתמוטט מכאב, ומתמוטט מאובדן, קורא את "שוכב על מיטה", שכל כך
מתאים לי לכתוב, ומנסה למצוא איכשהו נחמה. אבל פשוט לא מוצא.
בכל מקום שאליו תלכי אני אהיה שם, עם עצמי. אני אהיה לבד,
מכוסה בשמיכה דקה כי קיץ עדיין, עם גליל נייר טואלט רך שאמא
קונה, עם דמעות וייבבות של בכי, ועם כאב של אגרוף עמוק עמוק אל
תוך הלב.
אני לא לעולם לא אסלח לעצמי. אני מאחל לך רק טוב.
ובוכה, ועדיין בוכה, ומחפש דרך לסיים את המכתב שלא ידעתי איך
להתחיל ובחיים לא חשבתי שאני אתחיל מכתב שכזה, וחושב עלייך
שוב, ורע, וכואב, ואני סובל.

"מוריד את המשקפיים, מתכסה בשמיכה. הדמעות ממשיכות. השפתיים
עקומות. כאב גרון של בכי. רחמים עצמיים. כל-כך רע. כל-כך רע
לי. אני רוצה מקום אחר. אני לא מאושר. אני סובל...."

אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותך. לעולם לא.