שלמה ארצי שר אצלי "וביחד נזדקן" ואני כבר מת. מה ביחד, שלמה?
מה ביחד?
החיים הרוסים. אהובת הנצחים כבר לא איתי, הכלבה שלי מסריחה
מאין כמוהה, בודד בחיים האלה, שלמה, בודד לי.
חלפה במוחי מחשבה על המוות באמת, איך הוא ייראה. שחור? אדום?
עם מלאכים? בלי מלאכים? עם הרבה אור? אפשר עם כנפיים? אבל אין
לי אומץ, אין. אני פחדן מדי. איך, שלמה, איך. איך נתתי לה
ללכת. למה כשלחצתי על הכינוי האדמוני הזה לא יצא מזה כלום.
אפילו לא מכתב. טוב, מכתב פרידה, אבל בלי הרמיזות והתחננויות
שכל כך פינטזתי עליהן. להראות לה כמה אני סמרטוט וכמה אני
מצטער, וכמה אני שונא את עצמי. תגיד לי, שלמה, זה יעזור לי?
בחיים לא, מה נראה לך?
איך בכל השירים האלה שלך שלמה, יש תשובה. יש פתרון. יש אהבה.
תלווה לי קצת, בחיאת. מה אתה רוצה בתמורה? רק תגיד, כל דבר.
קנאה? יש לי עודף במלאי, אני אעשה לך מחיר טוב.
שנאה עצמית? היום הגיעה סחורה חדשה. קח לך משהו טוב, גם
לילדים.
רחמים עצמיים? זה להיט אצלי, זה ה-מתנה לחגים.
הסתגרות? דיכאון? צעקות מתערבבות בבכי? קח את הכל.
ומרוב הכאבים האלה, ראבק, מה יצא לי? הא שלמה? מה יצא?
התחכמות? הבנה יותר טובה? ניסיון? היא לא חזרה ולא נעליים.
הדמות הנערצת לרבים שהכירה לי תחזור לקהל שלה, ואתה תחזור לקהל
שלך. את ההופעות שלך תעשה מול אלפים, ואת שלי אני אעשה
במונולוגים בלבד.
איחלתי לה בהצלחה בהמשך ושיהיה לה רק טוב. מישהו מאחל לי משהו?
רק לעצמי ידעתי לאחל. קבור עם כל הרגשות האלה תחת אדמה חיה,
מחכה לאביב, אולי יפרח שם משהו.

נהניתי נורא חברים,
לילה טוב, ותודה רבה לכם.
מפרט, מישהו?