שוב נטול השראה ואדיש,
הייתי פה כבר לא מזמן.
רשמית- אמור להרגיש
אבל נשבעתי לקבור העצבות.
הו! אילו רק ידעתי
שגם השמחה, ואני בקלות
נגרר אתה כך לקבר,
אז הייתי שוקל פעמיים
אם כדאי לקבור הדמעות,
להמנע מתחושת הכאב והשבר.

אך קברתי אותן כבר מזמן
ואותה הבחירה כבר אבדה.
נפלתי לי מטה ומטה
כמו איזו אבן כבדה.
זה הבור שחפרתי כצורת מנוסה
ששאב אותי פנימה
ובשלג כיסה.

ישבתי קפוא,
במשך דורות
ואת-
רק את יודעת איפה היית.
וכשהחלטת,
סוף סוף,
לחפש בבורות
הייתי אני כבר שלגון אנושי.
למזלי, לקחת זאת באופן אישי.

הופשרתי,
(תודה),
והאש שיצרת, באמת חיממה.
התכרבלנו- אחד בתוך השני
ואת הופתעת לגלות
שדמי עוד קפוא,
וגם אותך הוא מקפיא.
לצערי, לא הופתעתי אני.

למען לא תקפאי,
החלטנו יחדיו שתעזבי לך
אותי.
ושמועות שבהר יש אחד עם דם חם
הכניסו בך מרץ
לצאת לחפש.
(קיוויתי שאת תאבדי בעולם).

ציירתי מדורה על הקיר של הבור
והושטתי ידיי בתקווה לחימום.
לא הופתעתי,
כצפוי,
ובליווי רעש רקע עמום
השלג חזר וכיסה.

וכעת,
מכוסה בשמיכת אדישות מקפיאה
נטול כל רגש,
עצבות או שמחה
אני די מאחל לאושר שלה,
וזה ממיס פיסת שלג
בתור התחלה.