לשני

כמו בסיפורים של האמריקאים בהאלאווין, כשנר מהבהב בתוך דלעת
מגולפת מטיל על החדר אורות עמומים של פחד, כך התחיל הסיפור של
המכשפה מעקרון.
בערב חמים של אוגוסט כל הילדים התאספו, בתוך בית נטוש כולם
ישבו מסביב לשלושה נרות. שני צהובים, ואחד סגול, ומסביבם
מפוזרת מוזיקה של גיטרות שקטות.
המכשפה מעקרון, אחד פתח ואמר. הכל התחיל באישה מטורפת שחיה
בבית נטוש בסוף קריית עקרון. מספרים שבבית הזה אף פעם לא דלק
אור, אבל תמיד נשמעה ממנו מוזיקה מטורפת, וליטופי עיפרון על
הקירות, כאילו מישהו כותב עליהם יום וליל סיפורים ודמיונות.
שריטות, שריטות, דמיינו לעצמכם, כל היום שריטות דקות על
הקירות, כמו נשימות, בעזרת עפרון פשוט ונשמה מורכבת.
בבית הזה חיה אישה, כולם קראו לה, המכשפה מעקרון. בהתחלה אף
אחד לא הכיר אותה, עברה לשם בטעות אחרי שמהגיהנום הוציאו אותה,
משהו על הפסקה מהדרכה הם אמרו לה שם. אחר כך אנשים שמו לב
שהבית הנטוש התמלא - אך לא ידעו במה. אדם, חיה, מכשפה?, עד
שערב אחד הגיחה מבין הצללים, לבושה בחצאית שחורה שכנראה נקנתה
ברגע של מכשפתיות בתל-אביב, ובחולצה שחורה. היא עברה את מפתן
הדלת, ובמקום לרדת במדרגות המרפסת הקטנה, פשוט משם טיילה
באוויר למול השכנים הנדהמים. מצד לצד הרחוב הביטה, טרפה את
המבטים הנדהמים בתאבונה הרב וחייכה לעצמה. מאז הדוור הפסיק
לחלק דואר באיזור הזה, הכלבים סורסו והחתולים עוקרו, אפילו
הפסיקו לצפות את הסופגניות בחנוכה באבקת סוכר. כזאת אימה הטילה
האישה המסתורית על האיזור. היא הייתה הולכת בשלווה בגינה,
אוספת פרחים שגדלו בין העשבים השוטים, עם עיניים מהפנטות וחיוך
רע. ביום עלה מהבית ריח של בישולים, חלקם ריחות מוכרים, חלקם
ריחות שאפו של אדם לא הכיר כלל (על אף מכשפיותה הרבה, רוב רובם
של הריחות היו מקובעים ביותר).
כשהיא הייתה צוחקת, והיא הייתה צוחקת הרבה, איפשהו שם היה קצין
מודח מבה"ד 1, בעיקר מחילות האוויר למעשה. הייתה יושבת יומם
וליל, טווה קורים, טווה שקרים, דוקרת בסיכות בובות שונות
ומשונות, רובן של גברים. מלבד אישה אחת. האישה. דה-וומאן. גם
בובת חמורי קטנה הייתה לה, והייתה מאחלת לה שנה טובה כל הזמן
כאחוזת דיבוק.
הללו שהרגיזו אותה פחדו, כי ידעו שלמחרת יקומו עם שרוך ירוק
מסביב לצווארם והמספר המאיים - 7 - על מותניהם, עטוף שם באש
התמיד.
בגלל זה השתדלו הבריות להלך בנעימות מסביב לאיזור הזה, באם
הצטרכו בכלל, כי העדיפו לנסוע לנס ציונה ולקחת רכבת אווירית
בחזרה לרחובות מאשר לעבור באיזור שלה.
בעיקר אהבה להטל אימה על גברים בסביבתה. אלו שטעו בה, בהתחלה
לפחות, והעזו לעסוק עמה במלאכת האהבה, מהר מצאו עצמם שטים
במורד נהר אפריקאי רב עוצמה - בכיוון המפל. זרקה אותם לסל
וחסל, ואפילו לא הייתה צריכה לחפש חניה.
אבל זה היה לפני שנים רבות, אמר הנער, ולפתע אחד הנרות כבה.
הילדים הסתכלו זה על זה כלא מאמינים, הרי לא רוח ולא בריזה
ואפילו לא נפנוף נייר היה שם. המשיך הנער ואמר, אחרי זמן מה,
העירייה באה, לקחה אותה למוסד, אבל הם לא הצליחו איתה. אמר
ושתק. הנר השני לפתע כבה. הילדים קמו ממקומותיהם והחלו לאחז זה
בזה.
אומרים שהיא ברחה, לפני המון המון שנים, ומאז... הביטו אחד
בשני, מאז אף אחד לא מוצא אותה.
לפתע קולו של הנער השתנה והפך נשי, ואז כבה הנר השלישי
והאחרון. ריח של בישולים החל לעלות לאפם של הילדים, וכמתוך
סערה, הביטו למעלה ושמעו שריטות של עיפרון על קירות, ומילים
שמעולם לא שמעו התנגנו בעוצמה.
Im the son of rage and love, וצחוק אחד מתגלגל, אחוז טירוף,
הדהד בחלל החדר.
אני לא קטנה, לפתע נשמעה צעקה, תפסיקי לקרוא לי ככה!