כל המחשבות עוברות-רצות בהילוך מהיר, אני כבר מכירה אותן, הן
כבר בנות בית שם בפנים, הן מתנגשות בדפנות, הן מכאיבות לי
במוח, הן באות בשרשראות בסדר שחוזר על עצמו:

הוא לא אוהב אותך. איך זה קרה לי. איך נשאבתי לתוך זה. הכל
סביבי גדוש בצעדים לא נכונים שעשיתי עד שאי אפשר לתקן שום דבר.
יש עליי כתם שחור. הוא לא מרפה ממני. אני כבר לא יכולה להיות
מישהי אחרת. הם יושבים ומגחכים עליי כי הם יותר טובים ממני.
אני אפילו לא יכולה לכעוס עליהם כי הם צודקים. אני באמת עושה
דברים טיפשיים. זה ברור לי. אבל אני כן כועסת עליהם. שהם
מהווים עוד חלק בגורמים שמדרדרים אותי למטה, לפסיביות מוחלטת
בחיים שלי, שאני כבר לא שולטת בהם, הם חיים את עצמם.

הם לא רוצים שאוהב אותם, אנשי העולם. הם ניסו את האהבה שלי
ואמרו לא, תודה. היה לי כל-כך הרבה לתת להם אבל עכשיו אני
צינית ואני מרירה. "ואני רק בת שבע-עשרה". גם זה הספיק לי.
תחתכו את הסרט הרע הזה, הוא מדרדר.
אנשי העולם לא רוצים שאוהב אותם. וכשכואב לך אני רוצה להציל
אותך אבל לא צריך אותי שם, מרחיקים אותי, אומרים לי באמת תודה
אבל אל תיגעי בי. אם תנסי לגעת בי אני אצטרך להכות אותך, עד
כמה שזה יצער אותי.
כולם הולכים עם הפחדים שלהם מוחזקים קרוב לחזה, שלא יברחו להם,
שלא יבצבצו החוצה.
אם לא זקוקים לי אני אשב פה עד שיקראו לי. אני אהיה מאגר החום
והחיבה שלכם.
כשהייתי ילדה הייתי יצור חיובי מאוד.


הביאו אותי לעולם שני אנשים שברחו מההורים שלהם כי הם אמללו את
חייהם. וזה בגלל שההורים של סבים שלי דפקו אותם. ואיך אני
יכולה להמלט ממסורת כזאת.
ההורים שלי ילדו אותי כי היו צריכים מישהו שיחבר ביניהם ויסעד
אותם, כל חייהם, עד המוות. הם ממשיכים לכלכל אותי היום כי הם
צריכים אותי בסביבה שלהם, במרחק שליפה. אם שני האנשים שאמורים
לאהוב אותי בצורה הכי בסיסית, מראים לי את האהבה שלהם ככה, אז
אין תקווה בשבילי, ולא תהיה לי אהבה אחרת. הם פוחדים ממני, כי
אני מגיעה לגיל שבו הם מרדו בהורים שלהם. הם מפחדים להתעסק
בבעיות שהם יצרו לי, הם פוחדים בכלל לגעת בהן.
אימא שלי יושבת כל היום ומספרת לכל מי ששואל ולמי שלא, את
מאורעות השנה האחרונה: איך בגלל שסבתא חלתה ומתה, אימא קיבלה
דכאון וחרדה. איך היא הצליחה לצאת מכל זה שוב כל-כך אנוכית?
גם אני אנוכית! אני רוצה שההורים שלי יתפקדו כהורים ולא
כמפרנסים. אני רוצה מישהו לשתף איתו כל מה שאני עוברת ביומיום,
את התוכניות שלי לעתיד. אני רוצה מישהו שיחבק אותי כשאני חוזרת
הביתה משבעה, ולא ייצעק עליי בטלפון. אני רוצה מישהו שיידע
שהיו לי כבר שני גברים, ושהייתי מאוהבת בשני אנשים, ושהלב שלי
מרוסק. אני רוצה מישהו שיעשה את הבית נעים ולא מקום נוסף
מסוכן. למה הם לא חושבים שזה מגיע לי? כי הם לא קיבלו את זה?
האם זאת לא אנוכיות טהורה מצדם?
אני לא סולחת להם. הם הופכים את העולם שלי ללא-יציב באופן
תמידי. אין לי עוגן. הם מתעללים בנפש שלי כי הם לא זכו לאהבה.
זאת התנהגות חייתית. הם נכשלו במבחן האנושי: להתעלות מעבר ליצר
ולהיות מוסריים. הם יכלו לתת לדור חדש הזדמנות חדשה אבל הם
וויתרו על הזכות הזאת.
אני יודעת שאני לא אוותר. אני אקח על עצמי את המשימה ואגדל ילד
אהוב. יהיו לי חיים נפרדים מהמקורות שלי. אני אסתדר. אני אחיה.
אף אחד לא יאהב אותי אבל אני אמצא בתוכי אהבה לתת לילד שלי,
אהבה שתיווצר מתוך כלום. וזה יהיה הקסם שלי.