אנחנו כולנו בבית של סבתא. היא כבר מתה וכבר לקחו אותה מהבית
והחדר שלה מסודר, התרופות נזרקו לפח מהמדפים, המצעים הלכו
לכביסה. אני עושה משהו בחדר שלה ורואה שהוא ריק. יורדת למטה
ומתעסקת עם משהו אחר, כפופה. דודה באה ורואה שאני מדוכדכת
ושואלת אם אני רוצה לבוא איתה החוצה לדבר. אני לא לבושה אז אני
לוקחת שמיכה שנמצאת לידי ומתעטפת אבל דודה אומרת תתלבשי.
הבגדים שלי הם למעלה בחדר הישן של דודה אז אני עולה במדרגות,
כשאני מגיעה לפני החדר של דודה אני רואה משהו ונעצרת פתאום.
זאת הדמות של סבתא ששוכבת במיטת בית החולים שהבאנו לה ואפשר
לראות לה מכאן רק את הראש. הפה שלה פתוח לרווחה והיא נושמת את
אחת הנשימות הנוראיות האחרונות שלה, שנשמעות כמו נחירה אדירה,
כי הגוף שלה כבר קרס.
היא בתת-הכרה, אבל היא הייתה אמורה להיות כבר מתה ומעבר לסבל
הזה. אני רצה בכל הכוח למטה, קופצת מראש גרם המדרגות למטה אל
דודה שעומדת בכניסה. נעמדת מולה כולי רועדת, תופסת אותה
בכתפיים ושואלת - איך סבתא חיה? למה היא עוד נושמת? ודודה
מסתכלת עליי ועולה למעלה לבדוק את העניין.
פתאום - סבתא שוכבת לידי בחדר הכניסה על השטיח, היא עכשיו
בריאה לחלוטין וצלולה, אבל היא נחנקת. היא לא מצליחה לנשום,
היא מסתכלת עליי ורוצה שאני אעזור לה. דודה עוד למעלה. אני
מתחילה להגיד בתקיפות - סבתא תישארי פה... תיאבקי, אל תלכי. כל
הסצינה היא רועשת והילדות מתעוררות ובאות אפופות שינה ומסתכלות
באדישות. גם אבא מתעורר ולא עושה כלום. אני לא יודעת איפה דודה
ואיפה אימא, סבא בכלל לא בחלום, אני שואלת את עצמי איפה הן.
אני לא יכולה להציל את סבתא לבד. והן לא באות.
סבתא ממשיכה להיחנק והיא מתכווצת ומתפתלת והיא תופסת אותי והיא
מסתכלת עליי בעיניים פעורות ומנסה לדבר, אני עכשיו צועקת לה
חזק אל תלכי, אל תלכי, תישארי פה, תנשמי, ואז לבסוף היא נושמת
ונרגעת.
אני הצלתי את סבתא. היא חיה והיא שוב בריאה, היא שוב עצמה
מהימים שלפני המחלה.
מתעוררת, בוכה. |