"יש שלג בחוץ !"חיים צעק והצביע על החלון.
"מה ?! " עדינה, המורה לתנ"ך, הסתובבה מחזיקה עדיין את הגיר
בתנוחת כתיבה.
"זה לא שלג, זה ברד אידיוט."
"בכל המדינה יורד שלג, למה שבקירית ביאליק לא ירד ? "
"כי אנחנו במישור החוף, לא יורד שלג ליד הים."
"מאיפה אתה יודע ? "
"זה ידוע."
רצנו החוצה מגחכים. כולה ברד, קצת לבן, אפילו לא הרבה שכיסה את
תלולית החול הקטנה מחוץ לכיתה.
"אולי ישחררו אותנו הביתה."
"משחררים רק אם זה יורד מתחת ל 19 מעלות."
"נו, ונראה לך שכן ? "
"לא."
עמדנו בחוץ, דצמבר 1991, עם ידיים במעילים דורכים על חתיכות
ברד קטנות ומסתכלים למעלה באכזבה.
"כולה ברד מסריח, תכף הוא ינמס."
"חכה, נראה לי שתכף יבוא השלג. בן דוד שלי מירושלים סיפר לי
ככה. בהתחלה יורד הברד המאפן ורק אחרי זה מגיע השלג הרציני."
עדינה הוציאה את ראשה העדין מהחלון.
"כיתה ט-8, מי שלא נכנס עכשיו אני רושמת לו חיסור."
"אני נכנס, חיים."
"חלאס, חכה רגע יא חנון."
"אני לא הולך לקבל חיסור על שיעור שהייתי בו."
"טוב יאללה לך, יא פחדן."
"גם ככה לא ירד שלג."
חיים נשאר.
לבוש בדובון הירוק של אחיו הג'ובניק, הסתכל לשמיים  בציפייה
לפתית הראשון.
"בכל הארץ כבר ירד אז למה לא פה ?" חשב לעצמו.
הוא נתן עוד מבט בברד המעוך ודרך עליו עוד קצת.