מחר אני אהיה בן 17 בפעם הראשונה, וכל שנייה עוברת מהווה חלקיק
מהיום האחרון שלי כבן 16. כמובן שהמספר הוא סתמי, היות ומדובר
רק בסיבובים חוזרים של כדה"א סביב השמש.
עניין אחד שתמיד הסתתר בצל שלי היה החושך שבקצה המנהרה ששמו
המוות. למדתי להתמודד עם המילה היחידה שאני מרשה לעצמי לייחס
למושג גורל, אבל רק לאחר שנים של פחד וחוסר יכולת לקבל את
הסוף. לא שינה לי אם אמות בגיל 20, 120, 2000, או כל וריאנט
אחר של המספר, העניין היה שבסופו של דבר (הסוף של כל הדברים,
מבחינתי), אני אמות.
זה תמיד הפריע לי. חשבתי מספיק בהגיון כדי להבין שחיים
אינסופיים אינם אפשרות, היות ולא משנה לאן אברח, הסוף תמיד
ימצא אותי. אפילו אם אחיה מיליוני שנים ואף יותר, היקום יגיע
לסופו, ואני, כיצור גשמי, לא אוכל לשנות את זה. אפילו חיים
מעבר לאלו הפריעו לי. אני לא רציתי וגם לא רוצה להגיע לגיהנום
או לגן עדן מכל סוג. מלבד העובדה הפשוטה שאני לא מאמין בדברים
האלו, אני גם פוחד מקיומם. מי רוצה שכל חייו יועמדו לדין
בסופם? אני יודע שעשיתי בחירות מוטעות ואני יודע שאני עוד אעשה
רבות מהן בעתיד. אני יודע שבממוצע זמנים, אני מרגיש טוב עם
עצמי. אני חי על פי האמונות שלי, ועל פי הערכים שלי, ואני שומר
עליהם עד כמה שאפשר.
אבל הדת באה וטוענת כי אין זה מספיק. אם הייתי חי על פי הדת,
לא מספיק להיות אדם טוב על פי הערכים שלי, אלא על פי ספר שנכתב
במעמקי ההיסטוריה שמשום מה נחשב למאגר ידע וחכמה. ההגיון
מאחורי זה הוא מפחיד. למה שאנחנו, כבני אדם, יצורים טועים הרבה
מן הזמן, מבריקים חלק מהזמן, נקח חכמת חיים מאנשים שחיו לפני
אלפי שנים? קודם כל, לא בטוח שאנחנו יותר חכמים היום משהיינו
אז, אבל מה שכן בטוח הוא שהם לא היו חכמים יותר מאיתנו. אני
יודע שבני אדם התפתחו מקופים, ואני יודע שקופים התפתחו מיצורים
אחרים ושאני וסביר להניח שגם הקורא/ת חלק משרשרת ארוכת דורות
שהיא האבולוציה. אני גם יודע שאני יצור שיש לו אותו זכות לחיות
כמו יצורים אחרים, ושאם ספר כלשהו אוסר עליי להביא לסיום חייהם
של בני אדם אחרים, אז אין סיבה שחוק זה לא יכלול יצורים לא
אנושיים. אלו שכתבו את הספר הזה לא ידעו את זה. הם ידעו שהעולם
נברא בשבעה ימים, ושהאדם הוא היצור החשוב ביותר, וכמובן שכל
היקום נברא עבורו, ואין ספק שמותר לו לפגוע ביצורים נחותים
ממנו שעליהם, על פי מה שזכור לי מספר בראשית, הוא היה אמור
לשמור.
אני לא אכנס לטענותי לצמחונות, אבל בין השאר, זה מרכיב חשוב
באי הרצון שלי לקבל עליי את הדת. זה לא אומר שאני לא מתעניין
בדת. להפך, אני חושב שהדת הוא כוח מרשים, שמצליח לאחד אנשים
בזמנים הקשים ביותר שידעה האנושות למען מטרה נעלה לעיתים.
אמונה היא גם חלק חשוב בערכים שלי. אבל אמונה זו לא מכוונת
כלפי אל זה או אחר, אלא כלפי החשיבה, הנפש, והרגש האנושי. הקשר
הנפשי שלי הוא לחשיבות האבולוציה והטבע בלבד. יש שהיו קוראים
לי פגאני, אבל אני לא טורח עם טקסים קדומים שאמורים לקרב אותי
לאם האדמה והחיים. אני חי את הקשר הזה, אני מרגיש את הקשר הזה,
וזה דבר קדוש לי.
אז אני מעריך את החיים באשר הם, וזה כולל את שלי, שלך, ושל כל
יצור אחר על הפלנטה הזו. וגם למדתי להתמודד עם המוות. יש בזה
חסרונות מסוימים, אני חושב. מצד אחד, מצאתי שקט נפשי. אני
מסתכל למוות בעיניים ואומר שכשזה יבוא, אני אהיה מוכן. אני
אמנם אלחם על חיי עד הרגע האחרון באמת, אבל כשהרגע הזה יגיע,
אני לא אפחד. ואני יכול לומר שחוסר הפחד שלי לא נובע מאמונה
בהמשכיות כלשהי, אינו טמון בידע שיישות מטאפיזית משגיחה עליי,
ולא מושרש בהגיון כלשהו שמהווה את מה שיש היו קוראים לו הגורל
שלי, אלא בהבנה שלי שכך היה, וכך יהיה, ושחוקי היקום אותם איני
יכול לשבור ואיני רוצה לשבור חלים גם עליי, ועל סמך זאת גופתי
תהווה עפר ודשן לצמח שיפיל ארצה פרי אותו יאכל צבי שיהווה
ארוחה לזאב שימשיך אותי, במובן הקטן ביותר שאפשר, ויבטיח את
מקומי הפיזי ביקום.
ובאשר למקומי המנטלי, אני מתכוון להשאיר את חותמי בדרך זו או
אחרת, בין אם השפעתי על אדם אחד או על ביליונים, בין אם עכשיו
או אחר כך.
ואני יודע שנפשי תעלם מן העולם לנצח, ואין יישות שתוכל להחזירו
לסיבוב נוסף. וכך אני רוצה.
