אני ואחותי יושבות בסלון, התינוקת מונחת עליי, ובזוית של העין אני קולטת את
אחותי משגיחה בשקט מהצד. אני מתסכלת על התינוקת, ואז על אחותי, מסתכלת שוב על
התינוקת וחוזרת להסתכל בעיניים של אחותי כשאני אומרת לה:
"זה פשוט לא יאמן. הדבר המדהים הזה כאן, יצא לך מהבטן. היא יצאה לך מהבטן, את
קולטת?!"
אחותי מחייכת אליי, ואני נזכרת בצרחות שלה בלידה - איך היא טענה בבכי שהיא
רוצה למות, איך היא התחננה למשככים, איך היא צעקה שהיא לא עושה את זה יותר
בחיים. ואיך ביום שאחרי, תיעדתי אותה אומרת, שזה היה שווה הכל. אני מתחילה
לצחוק, הגוף שלי קופץ קצת, מה שמעיר את הקטנה, והיא מסתכלת לכיווני בהבעה
שגורמת לי להתנצל בפניה באופן מיידי.
אני מתלהבת כמו עוד סוג של תינוקת כשהיא מצמידה את המוצץ לפה ובאופן חד משמעי
אני קובעת שזו הילדה הכי חכמה בעולם. ולא משנה כמה היא בוכה ומתעצבנת, כשאני
שמה אותה עליי ושרה לה "אלי אלי" היא משתתקת, מקשיבה לי, ומחזיקה לי את
האצבע.


תכירו את היחידה בעולם שלרגעים מעלימה את כל הציניות שלי, היחידה שאני יכולה
לאהוב בלי שתחזיר לי אהבה, אבל היא מחזירה בכל זאת. היחידה שמקפיאה לי את הרגע
בפשטות של הבעה. ומותירה אותי מוצפת רגש, ועתוקת נשימה.
אני הכי נדהמת כשאני חושבת על זה שאלוהים אדירים, היא אפילו לא שלי!

אופיר, האחיינית שלי, בת שבוע וחצי.