תמיד אהבתי להיות ליד אבא, כשהיה מעשן. או כשהיה מתגלח. הייתי
עומדת ובוהה בו, כאילו רוצה להיות במקומו כבר.
כמו בסרטים, שהבנים היו מעריצים את רגעי ה"גילוח" והאבות היו
מביאים להם מסרק, שכאילו "יגלחו" את עצמם, ככה גם אני הייתי.
משהו בי היה מבולבל כבר בגיל 5. זה נמשך כמה זמן.
כשהיה מעשן, אבא, היה תמיד דואג לעשות זאת במרפסת, כדי שלא
נסבול מזה. אבל הייתי רודפת אחריו גם לשם. שם היו לנו שיחות.
הייתי מביאה גם כדור וזורקת נגד הקיר ומשחקת. הוא היה מעשן,
מחפש את כמה הדקות האלו לבד. מסתכל בנוף הפתוח, שבדרך כלל היה
ליילי, מדמיין איך זה יהיה להיות שם בחוץ. ובאה הבת הקטנה שלו,
עם כדור ועוד קצת קצף גילוח על הסנטר שלא "גולח" כראוי, רודפת
אחריו גם לשם.
היום, לא יוצא לי לראות את אבא מתגלח או מעשן. יוצא לי אבל,
לקום מוקדם בבוקר ולשבת במרפסת עם הרגליים למעלה. עם מוזיקה של
בוקר וקצת ליקר או תה, תלוי איזה בוקר זה. לפני שכל המכוניות
שוטפות אותי ברעש של אור יום, לפני שבכלל השמש בוקעת ממחוז
שבטה.
מחקה את אבא, או את מה שאני אוהבת בו.
אנחנו קצת דומים אבא, בפנים רחוק רחוק.