אדם אחד נפטר ועלה לגן-עדן.

בעודו עומד בקבלה, מפשפש בכיסיו אחר המסמכים הדרושים,

ניגש אליו אחד המלאכים הסלקטורים בחיוך זדוני,

ואומר לו כך:

"ברוך הבא לעולם הבא, מצטערים על ההמתנה, אך חוששני שחלה כאן
טעות"

"איזו טעות?", שאל האדם ביראה.

"לצערי נראה שאתה תלוי באוויר, בין גן-עדן וגיהנום...", השיב
המלאך.

"למה כוונתך", שאל האדם.

"ובכן, נראה שאין באמתחתך מספיק חטאים בכדי להישלח לגיהנום,

אך מאידך נראה שגם לא זכית בזכות להיכנס לגן-עדן...", אמר
המלאך.

"אז מה עושים?", שאל האדם.

"ובכן, העליתי את הבעיה שלך למעלה, ונאמר לי שאין דנים אותך

ליסורי נצח מחמת הספק, אך גם אין פה אוכלי חינם,

את הזכות להיכנס לגן-עדן, יש להרוויח, יש לך יום אחד להסתובב

בגן-עדן ובסוף היום עליך לענות לי על שאלה אחת בלבד:

עליך להצביע ולהראות מי מכולם הם אדם וחווה הראשונים..."

"אין בעיה", השיב האדם.

ומיד מצא עצמו בפיסת נוף עוצרת נשימה, המרחבים היו ירוקים
כולם,

אוויר צח שמיים כחולים כחולים ללא רמז לעננים, היה אגם סמוך

ומימיו צלולים אפשר את הקרקעית לראות...

אך הדבר המוזר ביותר היה שאר הנשמות סביבו - כולן לבשו דמות
אדם או אשה, כולן היו עדויים עלי תאנה רחבים סביב האיברים
המוצנעים,

וכולם ללא יוצא מן הכלל, נראו באותו גיל ממש, אמצע החיים,

ללא התחשבות בגילה הממשי של הנשמה במותה...

"זה הולך להיות קשה יותר משחשבתי", חשב לעצמו האדם.

ומיד התחיל במשימתו, החל סורק בעיניו את הדמויות סביבו, בחפשו

איזשהו רמז, סימן, פתרון לשאלתו...

היום חלף ועבר לו במהירות והנה ירד לו הליל,

מרהיב ביופיו, שמיים כהים זרועי כוכבים שמנצנצים לעומתו
בשמחה.

והאדם ליבו כבד עליו ביודעו שהנה הגיעה שעתו והוא לא מוכן,

אין פיתרון ונגמר הזמן...

הגיע אליו המלאך בפנים שואלות,

הוא רואה את הדילמה,

וכלום אין בידיו לעשות...

הוא חייב לשאול ובאין תשובה

מחובתו לדון את נשמת המסכן לצריבה.

האדם חושש וחושב על העתיד,

שהרי כל ישותו תלויה במה יגיד.

אם נכון יזכה לחיי נצח באחו מוריק,

ואם לא ישרף לנצח בכבשן מחניק.

הוא מאמץ מוחו ובשניה האחרונה הכל נראה לו ברור

לאדם וחווה אין כלל טבור...