יושב מול מחשב וכותב לך מכתב אחרון ואני יודע כי הבטחתי לעצמי
לא לעשות זאת פעם נוספת, אך אני לא יכול להתגבר וממשיך לעשות
זאת פעם אחר פעם.
חושב עליך, חתימות נשיקותיך עדיין על שפתי. עוצם עיניים, מרגיש
את אצבעותיך מטיילות על גופי, עוברות בשערי, מרגיש את הבל
נשימותיך על צווארי, רואה בעיני רוחי את תכול עינייך, את אותו
חיוך עקמומי ושובב של הרגע שלפני... ואת הנשימה שלי שנעצרת
שנייה אחרי שעשית איזשהו תעלול, כמו בארוחה תמימה מעבירה ידך
על ירכי...
נזכר במאה ואחת שיחות שניהלנו אל תוך הלילה, עד שלא זכור לי
איזו שיחה שייכת למתי, את מתיקות נשיקותיך והצורה שאת גורמת לי
להישאר ללא מילים, את אותו טיול לאור הכוכבים ואותה פעם שהגשם
תפס אותנו ורצנו חצי עיוורים הביתה והגענו לשם רטובים
וצוחקים...

ועכשיו מה?
ועכשיו אחר זוכה לעטוף אותך בזרועותיו, לכבד אותך בנשיקותיו
ופשוט להיות לידך לכל שמחה ועצב שלך.
ואני? אני פשוט מתגעגע.