עוד יום שטוף שמש בשוק, אותם אנשים, אותם פרצופים אין כל חדש
תחת השמש...
לפעמים אני יושב בבאסטה שלי,וכל היום שוטף את העיניים, שוכח
מעבודה שוכח כמה אני עייף ורק מסתכל על בחורות כל היום.
כמו מצעד גאווה, כמו תצוגת אופנה, רק מה, אני אורח הכבוד והכל
נעשה במיוחד בשבילי.
זה גורם לי להרגיש כמו שופט בתחרות חשובה שהכל נעשה בדברו, כל
השפע הזה, כל ההיצע, גבוהות, נמוכות, שחורות ולבנות איך לעזאזל
בוחרים, קשה, קשה לשפוט.
ולפעמים אני מקווה שתעבור מישהי ממש ממש יפה, כזו שתעצור לי את
הנשימה או לפחות תגרום לי להחסיר פעימה.
ותמיד כשזה סוף סוף קורה אני לא מתחיל איתה אלא סתם בוהה...
וחושב לעצמי שמזל שהבאתי היום את משקפי השמש, שלא ייפלו לי
העיניים מהחורים.
מעניין איך זה לחיות בעולם וירטואלי - שבו היית יכול לעשות ככל
העולה על רוחך, אפילו להפשיט כל אחת בלחיצת כפתור בעכבר, דאבל
קליק והופ - הבגדים היו ואינם ואפשר לבחון את הסחורה.
לא נראה לי שהייתי משתמש בזה לעיתים קרובות, שלא אתרגל וזה
יהפוך לשגרה, על מנת לשמור על סף הגירוי שלי גבוה, הייתי שומר
את זה למקרים מיוחדים שממש אי אפשר להתאפק.
אני בטוח גם שלפעמים הייתי מתאכזב, הרי "אין הנחתום מעיד על
עיסתו" והיום זה שבעתיים נכון עם כל השיפוצים והפחחות
המודרניים:
חזיות פוש-אפ, שפתי סיליקון, שאיבות שומן... 60% בחורה ו 40%
תיקונים!
צריכות כבר לשים מודעה - יד שנייה, מאובזרת, שמורה בלי שסי.
מצחיק, נכון, אבל אמיתי, איך תדע שהיא באמת מה שהיא אומרת
שהיא,
תאמין לה?!
למה אין מכוני בדיקה לנשים לפני חתונה...
פוגש מישהי ברחוב, העיניים מצטלבות, חיוכים ומדברים, יוצאים
לבלות, סוגרים חתונה, ניגשים לבדיקה, מעלים אותה על הרמפה,
אחרי בדיקה קצרה, הטכנאית מודיעה לך לקונית שהיא יד רביעית
והמיילג' זוייף!
בלי עצבים נפרדים כידידים, שתחפש פראייר אחר, אני לאתרי
הסינגלים חוזר.
עוד אני חושב וממול עומדת חתיכה, משהו באמת לא רגיל, מהממת!
אני בוחן אותה במהירות ומגיע להחלטה, מחפש את העכבר ביד ימין,
כשאני לפתע מבחין בחיוך ממזרי שהיא שולחת לעברי,
ועליי פעמיים מקליקה!!!