כבר אי אפשר לקרוא למצב הזה "בקרשים" או "בקאנטים".
כבר אין ניתן לכנות את מצב הרוח "קשה", או "דכאוני", או אפילו
"מתפרק".
אף איש אינו שם יותר לב למצב, כי "התגברתי" ו"השתפר לי" ו"אני
חזקה, יחסית, לא?"
כבר אין לי ייחוד, שכאשר אני עוברת אנשים יצביעו, יסתכלו,
ישאלו ואפילו ירחמו.
לאף אחד כבר אין ציפיות, כי כבר הגעתי לשיא (מבחינתם).
כולם היו גאים, פעם, לפני שנה וחצי.
עכשיו הכל נשכח. אורך השיער נראה נורמאלי לגמרי, אין צלקות או
סימנים שיזכירו מה היה.
עכשיו אני בוכה מעט יותר, וגם כשאני בוכה, מי שם לב?
הם רואים אותי כמושפלת, כאחת שאינה יודעת לעצור את הדמעות
באמצע המקום ההומה בני אדם.
"למה היא התחילה לבכות שם באמצע?", הן שואלות בזלזול מאחורי
גבי.
אותי הן שואלות "מה קרה?" במין תום צבוע שכזה.
ומה אענה? "סתם, כלום... איזה מורה עיצבן, איזו מורה כעסה..."
לא ניתן להגדיר להן את הדבר כמו שאני מגדירה: "ההתפרצות
החודשית שלי", הן לא יבינו.
הן-
לא בוכות.