תקשיבו, זאת הולכת להיות שיחת בנות רצינית. לא במובן הרציני
אלא במובן האותנטי ביותר. זה לא שאני בדרך כלל כזאת אבל עכשיו
כשישבתי בשירותים, בעודי מנסה להוציא את הטמפון (אמרתי לכם
שיחת בנות?) חשבתי, כמו שתמיד קורה לי ברגעים כאלה, איך אצלי
הכל תמיד נתקע. זה לא שזה באמת נתקע, אבל זורם בקצב כזה של
זרזיפי מים מתוך ברז דולף. אני לא רוצה נהר, אבל נחל בהחלט
יספיק.
טוב, אני הולכת מסביב. נכון שתמיד אמרו לכם שנסיכות יש באגדות
ושלא נחכה לאביר על הסוס? זהו, שגם לי. אני לא יודעת בדיוק מי
אמר לי אבל איפשהו במהלך השנים נתקעה לי המציאות המציאותית
הזאת כדרך חיים, והפכתי להיות רציונלית. מאוד רציונלית. תבינו,
זה לא שלא ניסיתי (ועזבו את הקטע הגברי עכשיו). את החלום שלי
עוד איכשהו הצלחתי להגשים. באמת! לפני שבוע הייתי באודישן
ונשארתי עד הסוף. ואתמול אמרו לי שאני יכולה להצטרף ללהקה בתור
מתלמדת. אה, ואם אפשר את ה-5000 שקל לשלם מראש זה יהיה מצויין.
כן, אני יודעת שזה פתאטי אבל בשבילי זה הישג גדול, כי במשך 25
שנה הייתי רציונלית. מאוד רציונלית. ולפני שבוע ניסיתי. אז
היום אני מורה למחול. ושלא תטעו, כל מורה למחול בעולם הוא רקדן
שלא הגשים את עצמו. אז היום אני מורה למחול עם תלוש משכורת כל
חודש. זה בערך כמו שדמיינתי.

עכשיו יש את עדי. עדי היא החברה הכי טובה שיש לי בעולם. והיא
נסיכה אמיתית. אני הבנתי את זה רק לאחרונה כי עד עכשיו חשבתי
שהיא חיה באשליות מטורפות. עדי שלי היא יפהפיה לא נורמלית,
ואפילו זוכה בתואר הנכסף "כוסית". אני תמיד רציתי להיות
"כוסית" אבל תמיד נשארתי רק "יפה". אז עדי היא גם כוסית וגם
יפה. אתם צריכים תיאור? טוב, אז היא בלונדינית, עיניים כחולות,
חזה ענקי ועומד (טבעי. בדוק), גוף של דוגמנית, ואף סולד מושלם
(מנותח. בדוק). בנוסף לכך היא בן אדם מדהים, רגיש חכם ובלי
טיפת רוע. להרוג אותה, אה?! לצאת איתה זה כמו להיות דנידין. זה
כמו לצפות צפייה פאסיבית בנשיונל ג'אוגרפיק: האיילה מגיעה לשדה
הפתוח, כהרף עין הנמרים מתמקדים, בוחנים את הטרף, מתקרבים
למטרה ו- הציד מתחיל. בקיצור, היא משהו. אבל אף פעם לא ידעתי
שהיא באמת נסיכה ושחלומות באמת מתגשמים. שתבינו, זה לא שלא היו
לה נסיכים. היו כמה וכמה. אבל אף פעם לא הייתה פיה, ארמון
ונצנצים שמתפזרים עם כל תזוזה קלה של השמלה. בין נסיך לנסיך
היא תיארה לי איך נראה הנסיך שמחכה לה והתיאור היה פשוט. בטח
אתם חושבים שהוא גבוה, עיניים כחולות, רגיש ורומנטי וכל הדברים
האלה. אז לא. עדי רצתה גבר בחליפה.
אני חשבתי שעדי בבעיה קשה של הכחשת המציאות. עם עיניים עצובות,
כחולות וגדולות היא אמרה לי שיום אחד היא תמצא את הגבר עם
החליפה שלה. אני הסתכלתי עליה ברחמים וניסיתי להחזיר אותה
לפרופורציות עם כל מיני פילוסופיות שלמדתי בהודו, בספרים של
אושו ובמכתבי שרשרת באינטרנט. היא הסתכלה עלי וכאילו הבינה,
אבל בפנים היא אף פעם לא זנחה את החלום שלה.
אז עדי היום מצאה גבר בחליפה. ורק עכשיו הבנתי שמאחורי החלום
השטחי הזה עומד משהו הרבה יותר עמוק. אתם רוצים תיאור? טוב, אז
הוא גבוה יפהפה וחתיך (קודם כל המראה! זאת שיחת בנות אז מה
אכפת לי להגיד את האמת) הוא מקסים, שרמנטי, רומנטי, חכם
ומצחיק. הוא הולנדי, גר בהולנד ויש לו משפחה מישראל. הוא מת על
ילדים והמשפחה שלו מתה על עדי. והוא רווק. וכן, הוא עשיר
כקורח. וכן, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. אבל לא כמו כל האהבות
פרווה שלנו, המציאותיים.

אני ותומר התאהבנו ממבט ראשון. וזאת באמת הייתה התאהבות
רצינית, אבל בדייט הראשון נרטבו לי כל המכנסיים מהגשם, כל מה
שהוא מכר לי על עצמו (לומד באוניברסיטה, יש לו אופנוע, עובד
בשדה התעופה) התגלה כקצת פחות זוהר (באוניברסיטה הפתוחה,
טוסטוס 50 סמ"ק, במחלקת אבידות ומציאות) והיום יש לו גם כרס.
אז חשבתי שזה חמוד, היום אני יודעת שהייתי מציאותית. אז, לנסוע
10 קמ"ש עם הטוסטוס בעליות הגדולות לאלפי מנשה, כשאני מחבקת את
תומרי שלי היה נראה לי הכי רומנטי בעולם. לישון מחובקים במיטת
יחיד שלו בחדר המצוקמק כי הוא עוד גר אצל ההורים היה בשבילי
חלומי. ללכת לדפוק איזו ארוחה במקדונלד באמצע הלילה היה נראה
לי אמיתי. אהבה אמיתית. יותר מדי אמיתית. כי אני לא נסיכה ואין
שום נסיך שמחכה לי.
לעדי היה נסיך והיום הם מתחתנים.
נראה, יכול להיות שמחר אני אלך לעוד אודישן.