בקתה באמצע יער ובתוכה זקן יושב,
חוץ מכלבו ומנורה שתחמם אותו, לבדו נמצא,
הזמן זורם דרכו בעוד הוא חושב,
על עברו על עתידו ומגיע למסקנה שמיצה.

בודד הוא האיש אשר שם הוא ממתין,
עד שעוד חלק מתודעתו אל רוחות הזמן יתנדף,
ובסוף זה כל מה שיישאר,
סרט של זכרונות ובלי אף אחד שיצפה בהם.

אולי דגי הסלמון ילמדוהו על הדרך הנכונה,
אולי הוא כמותם צריך להמשיך לדחוף קדימה.
אך הם למקום מרבצים שואפים להגיע,
והוא - לאן?

לפעמים החבל מעדיף להשתחרר מהאחיזה יותר מהאוחז,
להתיק מעליו את עול האצבעות הנוקשות,
ולנשום מחדש את האוויר הצח,
אך אצבעותיו של הזמן נתפסו חזק והזקן חלש מלהשתחרר.

מחשבות זורמות במוחו בשנייה האחרונה לפני מותו,
תמונות צפות ויוצרות קולות מן העבר,
וריחות שגם אחרי המוות מאמין שיישארו איתו,
ועם כל נשימה שלוקח כך מתקרב הוא למחר.

עם הזריחה אור ינקה את החדר והפחדים ייעלמו,
הזמן כבר לא יפחד ולא יתחבא בפינה,
אצבעותיו מהחבל יאבדו את כוחם,
ודגים עם הזרם ישובו לזרום.

וכל מה שעשה וזכר יטבע שוב בחושך,
וגם הסרט לבסוף יתפורר חזרה לרוחות השמים.
אפילו החבל ישכח שפעם אחזו בו,
ולסיבים הכוח ישוב כאילו לעולם המתינו לאוחז.

אולי המנורה והכלב הם היחידים שעוד יאחזו בזיכרונו.
כמו שהחום כבר לא מוצא קונה,
והכלב ליטוף אינו מרגיש,
כך גם זכרונו לאט לאט יעלם.

אולי בשל זה דגי הסלמון מפחדים מן הים,
מפחדים מזיכרון אובד ומתהילה כושלת.
וגם כאן במותם אל הים יחזרו,
ושם גם הם ישכחו וגם מאבקם היום יומי.

וברגע האחרון לפני מות הזקן,
מבין הוא את עמוד התווך של החיים,
כמו האדם גם הגוזל שרק עזב את הקן,
סופו למות, ולהיסחף אל הים עם שאר הדגים.