כל כך אופייני לך לשתוק במצבים האלו. רעות בבקשה, אני צריך את
עזרתך! אבל היא בשלה, שקטה.
בדיוק סיפרתי לה שפגשתי נערה ביישנית , חמודה ומצחיקה, כשעליתי
לרכבת בתחילת השבוע.
נכנסתי לתחנה, וראיתי אותה עם הגב אלי, מנסה לתקשר עם מכונת
הכרטיסים ולשכנעה שתתן לה כרטיס לתחנת ההגנה. נעמדתי מאחוריה,
רוטן על כך שהיא לא מצליחה, ועד שהיא סיימה הרכבת שלי ברחה
בלעדי.
רעות עדיין לא עונה לי. אני מתיישב בניסיוני להתקרב.
עלינו במדרגות לרציף, ואז היא הסתובבה אלי והתנצלה על כך שגרמה
לי לאחר את הרכבת. ברגע שעיניה נחו על עיני, חשבתי על רעות.
אמרתי לה שזה לא נורא, והלכתי לקנות לי משהו לאכול מהמכונה.
התיישבתי בספסל והיא ניגשה והתיישבה לידי, שואלת בהבעת פניה אם
אפשר מהביסלי, ומתחילה לספר לי היכן היא גרה, איפה היא עובדת
ומה עשתה בשירותה הצבאי.
אני מסתכל עליה אך שומע מלמולים, אני מביט על עיניה הירוקות
והמפוחדות קמעה, רצות במבטן מעיני לפסי הרכבת, לשעון הגדול.
עוקב אחר ידיה העדינות נכנסות לשקית הביסלי ומובילות אותו לפה
הרך שלה, פותחת את שפתיה הבשרניות שמנסות לספר לי סיפור כלשהו
שאין אני מעוניין עדיין לשמוע אותו.
בדמיוני אני רואה את רעות יושבת לידי, מסתכלת על שנינו
וצוחקת.
אני מתבונן בלחיים הנפוחות שלה, על הנמשים בצבע דבש בהיר,
הפזורים בצורה סימטרית ומשווים לפניה הנשיות והיפות גוון
ילדותי.
ישבתי וחשבתי האם לבקש את מספר הטלפון שלה, אך חששתי מה תגיד
רעות. האם היא תשתגע או תתמוך בי?
              רעות,  בבקשה תגידי משהו, תני לי סימן, אמרתי
תוך כדי עקירת עשבים שוטים שצמחו כאן
               בשנה האחרונה.
רבע שעה חלפה והרכבת שלה הגיע. היא התרוממה והסתכלנו אחד על
השני למשך כמה שניות. פחדתי שזה הסוף.
"נו מה זה משנה?", סיננה והתיישבה, מסבירה לי שהיא תחכה איתי
עוד עשר דקות לרכבת שלי.
הרכבת הגיעה, ועלינו עליה מתיישבים אחד מול השני. מחשבותיי
התחילו לרוץ בזמן שהיא דיברה על ספרים מעניינים שהיא קראה.
אני ממש רוצה לשמור איתה על קשר, אבל רעות תשתגע כשתשמע את
זה.
ידעתי שיש לי חמש עשרה שניות להחליט, מכוון שהרכבת מתקרבת
לתחנת ההגנה במהירות שאני לא הייתי רוצה לנסוע בה.
לבקש או לא לבקש?, הרכבת מאטה, היא באמצע סיפור על הספר שהיא
קוראת עכשיו, והלב שלי דופק.
בספסל לידי אני רואה את רעות יושבת עם רגליים שלובות, מורה לי
בידה על השעון.
היא מושיטה את ידה לתיק, עדיין מדברת, ולפתע הטלפון שלי מצלצל.
עד שאני מוציא אותו מהתיק וצועק מבלי לשים לב לטונים לתוך
המכשיר, אני מרגיש את ידה על כתפי, רואה אותה פוסעת לכיוון
היציאה, מסתכלת בעיני ולוחשת: "היה לי ממש מיוחד איתך..
להתראות".
נשארתי בפה פעור עד שראיתי את סוף שמלתה יורדת מהרכבת, וניתקתי
את השיחה.
החזקתי את פני בשתי ידי, ואמרתי לעצמי שדי, זה חייב להפסק.
עבר יותר מדי זמן.

רעות, היה לי קצת קשה איתך היום. בפעם הבאה אני אצטרך את העזרה
שלך קצת יותר.
ניקיתי את המצבה מאבק, הדלקתי את הנר והלכתי.