כן, הסמל... יש לי את הציוד עלי.
כל פק"ל הצלפים עליך? שואל אותי הסמל בפעם השלישית.
כן הסמל, מה אני חייל צעיר? אפשר לצאת למארב, אני מת להוריד
מישהו חודשיים לפני השחרור!
רועי, תפסיק להיות מורעל מוות שכזה. השאיפה שלך צריכה להיות לא
לפגוע באף אחד כל השירות הצבאי.
סמל המחלקה שלי שהגיע לא מזמן לפלוגה, צעיר ממני בכמעט שנה,
ושמאלני בדמו.
הוא כל הזמן מדבר על לתת לערבים יחס שווה במחסום, לא לעכב אותם
אם לא צריך.
מעניין כמה זמן השטויות האלו יימשכו. השמאלני האחרון שהיה
בפלוגה התיישר אחרי חודש במחסום.
חודש אחד בדיוק לוקח לך להבין שהם עם של חיות. פשוט חיות.
והדבר היחידי שאתה יכול לעשות
זה רק לנסות לאלף אותם. לאלף או להרוג אותם.
אחרי שסיימנו לבדוק את הציוד, את הקשר ואת הנשקים, אנחנו
נכנסים לחדרו של מפקד הפלוגה,
שנותן לנו תדריך אחרון לפני המארב של היום בלילה.
אנחנו יוצאים עכשיו למארב בעקבות התראה לחדירה באזור קו התפר.
ההתראה לא ממוקדת, זאת אומרת
שגם לא בטוח שזה יהיה היום, וגם לא בטוח שזה פעיל בארגון טרור.
בכל מקרה, ברגע שאתם מזהים
נגיעה בגדר, וכוונה ברורה לחבל או לעקוף אותו, אתם יורים על
מנת לפגוע.
חיים הסמל צבע אותנו בצבעי הסוואה, ועלינו לג'יפ, שמוביל אותנו
לנקודה.
בדרך דיבר איתנו חיים על הוראות פתיחה באש, וחזר והדגיש שאף
אחד לא יורה בלי פקודה מפורשת שלו.
הגענו למקום והתמקמנו במארב. אני הייתי במקומי הטבעי כצלף ליד
חיים הסמל, צופים לכיוון הגדר,
שאר החבר'ה פזורים סביבנו.
אחרי שעתיים של קור בעמדה, ראיתי אותו.
את הזיהוי הראשון שלי. זיהוי בדמות נקודה שחורה שמתקרבת לגדר.
חיים, אתה מזהה את זה?
רועי, אל תשגע אותי, אני יודע שאתה סתם חם על ההדק.
חיים! תסתכל בטלסקופ! חיים מסתכל, ואני רואה שהפה שלו מתכווץ,
כסימן למתח.
רועי, יש לך אותו על הכוונת?
כן עניתי, מתרכז בדמות, האצבע שלי רועדת על ההדק. הנשק עדיין
נצור.
חיים עונה מול מפקד הפלוגה, מבקש הוראות לאור הזיהוי.
הוא מהנהן לעצמו, קורא: "רות, קיבלתי" ומניח את האפרכסת בצד.
רועי, בזמנך החופשי.
מה בזמני החופשי? אמרתי לחיים כאשר התודעה מסרבת לקלוט את מה
שהשכל מנסה להוריד לה.
רועי, בזמנך החופשי, כוון אל המטרה ותוריד אותה.
אני שוכב על הרצפה הקרה, קת הנשק לחוצה לכתפי, ואני מתחיל
להרגיש את הצמרמורת המבחילה שיורדת לי בעמוד השדרה. אמרו לי
להרוג בנאדם.
צמרמורת ששולחת מסרים חשמליים לכל האיברים החיוניים למשימה.
לעין, שתסתכל למטרה, לריאות שיפסיקו לנשום בזמן הירי, ולאצבע
שתלחץ על ההדק.
אמרו לי להרוג בנאדם.
רועי! למה אתה מחכה, הוא עוד רגע מטפס על הגדר!,  תוריד אותו
לפני שהוא חודר!!!
חיים, הוא לא מטפס, הוא סתם נמצא שם. הוא לא מטפס אמרתי לו,
והתפללתי בלב שהוא יקשיב לי ויאמר לי נכון, אתה צודק, אל תירה
בו.
פתאום ההבנה מתחילה לחלחל לי. הם בני אדם, הם כמוני וכמו חיים.
יש להם חברים ומשפחה, והם שונאים אותנו כמו שאנחנו שונאים
אותם.
רועי, אמרתי לך לירות, אז תירה! זאת פקודה!
חיים, הוא לא מטפס, אני אומר לך! אל תגיד לי להרוג אותו!
רועי, אתה מכוון על מחבל שרוצה לחדור לארץ ולהתפוצץ, וזה לא
נטול לשיקול דעתך! תירה!
אני מסתכל בכוונת, אבל התמונה לא ברורה. אני רואה את הדמות
נמצאת ליד הגדר. יכול להיות שהיא מטפסת אבל באותה מידה היא
יכולה לחכות למישהו, ואז אין סיבה לירות בה.
אני לא רוצה להרוג בנאדם.
הכל קורה כל כך מהר, אני לא מצליח לקלוט את המידע שעובר בינינו
בשבריר השנייה הזה של הוויכוח.
רועי, אני לא יגיד את זה עוד פעם, תוריד את המטרה שלך!
אני לוקח אוויר לריאות, ממתין מאית השנייה, ונושף החוצה, מחזיק
את הריאות ריקות מאוויר.
אני מסתכל על המטרה בטלסקופ, מעביר את הנצרה לבודדת, מפעיל לחץ
איטי ובטוח על ההדק,
עוצם את העין, ויורה.