על מה נסמוך?
במה נאמין, למה נקווה?
הרי אי אפשר להמשיך הלאה כשאין דבר שימשוך אותנו קדימה. ואין
סיבה להישאר במקום, שהרי לא לזוז פירושו לחדול, ולחדול פירושו
למות. ואנחנו לא רוצים למות צעירים, נכון?
אז מה נעשה כשימינו במקום זה ספורים?
נמשיך, אבל נמשיך למה? לאן נלך כשכל דרך נראית רעה יותר
מקודמתה? ולאן שלא נפנה דבר טוב אינו מתגלה לעינינו. ואם ישנו
דבר שאפשר להחשיבו כלא רע, אז נבוא ונהרוס אותו במהירות
האפשרית, שלא חס וחלילה ניראה את הטוב.
הרי מה יחזיקנו במקום כה רע כאשר מקום טוב יותר מונח לנגד
עינינו?
וכיצד זה נחזיק מעמד בתקווה כאשר אנו רואים את חלומנו מתגשם
לפנינו, אך כמו משה בהר נבו, רואים אנו את הארץ המובטחת בכל
תפארתה, אך לגעת בה איננו יכולים...
ולכן עומד אני כאן ומכריז, בכל לבי, אשר זועק אל השמיים, ואין
תשובה, שאם מישהו שם למעלה שומע, אז שישלח עזרה, כי אנחנו
משתגעים כאן, לאט ומהר, ואין דבר שניתן בידינו לעשותו.
וקשה למשוך את הכאב, שבלתי ניתן לעזבו מאחור. וקל מאוד לברוח,
אבל אין לאן, כי בכל מקום אליו נפנה לא נמצא יותר טוב. כי
אין.
ולהסתכל על עצמנו ולאהוב את מה שיש זה כביכול צעד חכם, אך למה
שנתפשר על הבינוני ולא נשאף לטוב ביותר?
למה שנוותר?
מגיע לנו יותר טוב מה  שיש לנו, אבל לא בטוח שניתן להשיג כדבר
הזה.
ואני כבר התייאשתי מלמצוא, ואני כבר הפסקתי לחפש, אך עוד לא
נטשתי לגמרי את התקווה, וכשאנטוש, או יותר נכון כשהתקווה תנטוש
אותי, אעזוב אתכם. אשאיר אתכם לעצמכם, לתקוותכם, שתאכזב גם
אתכם ביום מן הימים, ואז תצטרפו אליי במקום טוב יותר, או כך
לפחות אני מקווה