גשם. שמיים כהים, במין צבע כחול אפרפר, גוון שאינו מוגדר אף
בין האמנים שבינינו. צבע שמשתנה משניה לשניה, קצת יותר אפור,
קצת יותר כחול, קצת יותר שחור, קצת יותר פחות. הן נופלות, טיפה
- טיפה. אחת אחרי השניה, כמו מצעד של אלפי נשמות מביקור מעולם
המתים.
הן יוצרות קצב מתקתק, קצוב, רצוף, אמיתי. קצב ששומעים בחיי
היום-יום אבל אף פעם לא שמים לב. הקצב הולך ומתחזק, נהיה פרוע
יותר מרגע לרגע, כמו ריקוד סוער בין שני רקדני טנגו, התשוקה
ביניהן כה לוהטת עד שאפשר להרגיש אותה נוזלת על הרצפה ומתפשטת
סביב. ריקוד הגשם משתלב במנגינה.
הקצב הופך כעת למנגינה, שרק אלו שמקשיבים באמת יכולים לשמוע
אותה. המנגינה הופכת לשיר, שיר כה צלול שרק אלו הטהורים באמת
יוכלו לשמוע אותו. שיר, שיר הנשמות הסוערות שבאות במצעד מעולם
המתים, מבכות את מותן, אומרות שלום לפני שהן עוברות לגוף חדש,
אומרות שלום לזיכרונות, למכרים, לעבר. אומרות שלום להתחלה
חדשה.
ברק. רעם. ברק. רעם. לשיר הנשמות התווספו כעת קולות המלאכים,
אומרים שלום לנשמות שרק באו וכבר הלכו, לנשמות ששהו זמן רב
למעלה, ורק עכשיו הלכו. אומרים שלום, שלום לעולם. "ראו אותנו"
הם אומרים, בהבזק של ברק, "שימעו אותנו" הם אומרים בקול אילם,
בהדהוד רעמים.
רוח. קרה, חודרת מתכת לכל שכבה אפשרית. בד, פרווה, עור, גידים,
שרירים, דם, עצמות, לבבות. חודרת עד לנשמה שבנו, החיים. חודרת
ואומרת "אני פה, אל תשכחו זאת. אני רואה אתכם, משגיחה בסתר. אל
תפחדו". היא שורקת גם לאלו שאוטמים אוזניהם ואומרים "לא נשמע".
נושפת, נושבת, נוהמת. "לאן אתם הולכים?" שואלת, רודפת במהירות,
עפה. "לאן הולכות הנשמות?" שואלת, מתבוננת בטיפות מטפטפות,
מתיזה קור בעודה מעופפת. "לאן? קחו אותי אתכן" אומרת, מנסה
לעבור, לא מצליחה. אז היא נזכרת שתפקידה לשמור על החיים. היא
נאנחה בשריקה, נשיבה ארוכה, ושוקטת.
הריח מתפשט. אוויר נקי מכל רוע, טהור. האנשים שואפים ונושפים,
לא מבינים מה ההבדל, חושבים שזה רק הריח שאחרי הגשם. חוסר
הידיעה היא אינה הגורם היחיד, ההכחשה היא שותף בלתי נמנע. הם
לא יודעים שישנן נשמות בכל מקום, הם מכחישים, אוטמים אוזניהם,
מסתירים עיניהם, סותמים פיותיהם. מבודדים.
שלוליות. זיכרון אחרון של גשם שהיה. נשמות שכעת עברו, חברו
לגופים משלהן. נשמות שישובו רק בעוד שנים רבות, והגשם הוא
לעולם לא אותו הגשם, והשלוליות הן לעולם לא אותן שלוליות.
משתנות, כמו יצור חי בעל נשמה משלו, מתפתח, ואז נמוגות אט-אט,
כמו כל זיכרון.
השמש מבצבצת מבעד לענני הסערה הנמוגים אט-אט. הגשם בא לתומו.
קשת. רצועה מתוחה וארוכה שאף אחד לא יודע היכן היא מתחילה
והיכן מסתיימת. הם לא יודעים שהיא בעצם מסיכה, צבעיה כמו איפור
על הפנים, נוזל אט אט בגשם ומשתקם לאחריו, שהיא בעצם פרידה
אחרונה ותוגה מנשמות אלו, שאולי עוד ישובו, יום אחד.

הקטע נוצר בעקבות "פרוייקט" משותף על אנה מארי, החלטנו לכתוב
תיאור נטו. היא התקדמה לשלב הבא, ואני הייתי מרוצה עם קטע זה,
שבעיניי נראה שלם. למען האמת, אני עדיין מאוד מרוצה, זהו סוג
היצירה שאני הכי אוהבת לכתוב ואני מאוד אוהבת את התוצאה
המסויימת.