אנחנו מכירים זמן רב מדי, אתה כבר לא מאיים עליי, שמעת? כולם
חושבים שאתה כזה נורא - אך אני יודעת שלו היו הם טורחים להכיר
אותך לעומק כפי שעשיתי אני - ודאי היו מבינים שיש לך גם צדדים
טובים. אתה לא חייב להלחיץ, לעתים אתה אפילו מרגיע. אתה לא
חייב לדכדך, לעתים אתה אפילו מניח. אתה לא חייב לכלוא ולבודד,
לעתים פירושך גם דרור. ככל שהימים עוברים לומדת להבין אותך וכך
גם את עצמי יותר.
אתה זוכר כשרק נפגשנו? ישבתי בוכייה על שפת המדרכה ושאלתי אותך
כמה זמן תישאר, ענית "תקופה". כמה בכיתי כשפגשת בי, כמה בכיתי
כשאמרת שתישאר. אני יודעת שזה לא היה מנומס מצידי, הייתי אז
אדם קשה וחלש לא רק לך היה קשה איתי אבל רק אתה לא בחרת לעזוב.
תודה שהצטרפת אליי לקפה אתמול, נעמת לי גם אם השיחה כמו תמיד
לא לקחה כיוונים מפתיעים במיוחד.  בכל זאת הנס טוב יותר כשאתה
בחדר גם. ידעתי שאצטרך להדיח את הכלים בעצמי אחר כך, התרגלתי
אליך, הבנתי.
אילו יכולתי הייתי פונה לציבור הרחב בבקשה להשכיל ללכת בדרכי -
אם הדרך הראשונה כמובן איננה קולחת במיוחד. הדרך שלנו קצת יותר
ארוכה, לעתים חשוכה, תצטרכו להביא פנס מהבית. מי היה מאמין
שניקשר ככה - אני ואתה? אתה בסדר וכנראה שגם אני. בוא, לבד
שלי, אנחנו לא ממהרים.