אז אתם נוסעים ורואים מים ושדות ירוקים, אתם עוצרים פתאום
ואומרים לכם שפה יורדים.
אתם יורדים למקום לא מוכר
ואז אתם רואים רכבת, קצת יותר ישנה, קצת יותר ריקה.
ואז אתם רואים פסים, קצת יותר ישנים, קצת יותר הרוסים, קצת
יותר לא פעילים.
אז אתם רואים בתים-בנויים מעצים, קצת יותר שונים, קצת יותר
ריקים.
אז אתם רואים רכבת! ואז אומרים לכם כאן נרצחו אנשים...
ואתם טסים הביתה ועובר חודש, אתם לא חושבים על מה שראיתם, לא
כי זה היה כל כך נורא פשוט כי אתם לא מצליחים להבין איך זה קרה
שם וקשה לכם להסתבך עם זה.
ואז אתם שוב נוסעים-הפעם בארץ,
ושוב אתם רואים שדות קצת פחות ירוקים, קצת פחות מלאים,
ושוב אתם רואים בתים קצת יותר חדשים, קצת יותר מוכרים, קצת
יותר מלאים,
ושוב אתם רואים פסים קצת יותר חדשים, קצת יותר ישרים, קצת יותר
פעילים,
ואז שוב אתם רואים רכבת, קצת יותר חדשה, קצת יותר מלאה,
שוב אתם רואים רכבת ואז אתם חושבים גם פה נרצחו אנשים?...
ואתם כועסים על עצמכם פתאום ולא מבינים איך העזתם ככה לחשוב.
אתם קולטים פתאום כמה שינו המראות של הדברים, איך התמימות
נעלמה וכל הדברים לא נראים יותר סתם דברים.
כי ראיתם הרי מקום ירוק, מטופח ויפה וסיפרו לכם על כל מה שהיה
בו שהיה שלילי ודוחה.
ועכשיו אתם בארץ אמורים להרגיש בטוחים אבל כבר לא בוטחים יותר
בכל דבר שרואים.