הייתי בטוח שבלוק הבטון הזה לא היה שם אתמול.
אם הוא היה שם אתמול אז הייתי מועד עליו גם אתמול.
מי שם בלוק בטון בכניסה לפאב? כניסה שבמקרה היא גם היציאה
לאותם אלה שנכנסו לפאב פיכחים.
אני הייתי מאלה שיצאו.
ניסיתי לקום אבל הייתי כל כך שיכור ששכחתי איך. החלטתי פשוט
להישאר שם. כנראה שהחברה הגיעה למצב שאדם כבר לא יכול להשתרע
שיכור כלוט בכניסה לפאב האהוב עליו כי אחרי שתי דקות הרגשתי
זוג זרועות חסונות מרימות אותי באגרסיביות ומטיחות אותי כשני
מטרים מאותה נקודה חביבה אחרי הבלוק בטון.
מסתבר שישנתי כמה שעות טובות, אחרת הייתי שם לב שאני מקיא את
האגוזים העבשים שהרשיתי לעצמי לקחת בפנים. אחד מהבחורים בפנים
לא אהב את העובדה שנטלתי קצת יותר מדי חופש לעצמי ולקחתי לו
קצת מהאגוזים. העין הסגולה והנפוחה שאני אראה מעכשיו למשך שבוע
היא תזכורת לכך שאנשים נהיים יותר מדי רכושניים כשזה מגיע
לאגוזים עבשים. אבל אחרי חצי נקניקיה בלחמניה שמצאתי בפח,
שכנראה היתה שם מאותה סיבה שבגללה הקאתי אחרי שני ביסים, גם
אגוזים עבשים מצטיירים אצלי כמעדן.
פתחתי את עיניי וראיתי שהשחר עומד להפציע. הגיע הזמן לנקות את
עצמי מהרחוב, האנשים החשובים לא אוהבים לדרוך על זוהמה. זה זמן
יפה בדיוק לפני שקרני השמש הראשונות חודרות מבעד לאופק, אני
צריך להזכיר לעצמי לשתות יותר מוקדם כדי שאני אוכל להתמוטט
מחסור הכרה, להקיא, לשטוף את הפנים ולהיות צלול יותר כשאני
אפגש עם הקרניים הראשונות.
בעוד אני מנגב את הקיא מהשפתיים עם השרוול אני נזכר בלהקה
שהייתי שומע כשהייתי יותר צעיר, לד זפלין. אין לי מושג למה
נזכרתי בהם...
רגע, זהו זה. ג'ון בונהם... מת. נחנק מהקיא של עצמו אחרי
ארבעים שוטים של וודקה. יש בני זונות שיש להם את כל המזל...
הצלחתי לעמוד,  אני נהיה יותר טוב בזה כל יום. לקחתי שאיפה של
אוויר מזוהם ועתיר כימיקלים והייתי מוכן לעוד יום חדש של הרס
עצמי ושוטטות חסרת מטרה.
העיניים כאבו לי, בקושי יכולתי להחזיק אותן פתוחות, מה שהצלחתי
לראות בכל זאת היה פס מטושטש. שפשפתי את הזיפים והתחלתי לצעוד,
תוך כדי כך מזכיר לעצמי "רגל ימין, אחר כך רגל שמאל. אל תעשה
את השטות הזאת עוד פעם, אתה זוכר מה קרה פעם אחרונה. רגל ימין
לא יכול לעקוב אחרי רגל ימין".
בעוד שאני מתחבט איזו רגל היא ימין מעדתי על משהו, משהו מוכר.
תמיד טענתי שיש לי רפלקסים של חתול. אני מצליח תמיד ליפול עם
הלחי על האספלט במקום עם האף.
הרגל שלי עדיין נגעה באותו מכשול. זה היה בלוק הבטון. הייתם
מצפים שיזיזו אותו למקום הראוי לו, שיתחיל את יומו בעשיית כל
אותם דברים שבלוקים מבטון עושים.
דחפתי את עצמי מהמדרכה וניסיתי לקום. רגל שמאל, הצלחה. דריכת
כף רגל ימין הוכתרה ככישלון צורם שלווה בהרגשת כאב בלתי נסבל
מפיקת הברך. בשבריר השנייה שבו ניסיתי לאזן את עצמי מליפול פעם
שלישית באותו רדיוס נתון חזרתי במוחי על ההוראות- "רגל ימין,
אחר כך רגל שמאל. לא, שמאל, טיפש! מה אתה עושה?! אתה חוזר על
אותן שטויות! לא משנה, אתה מקרה אבוד".
איבדתי שיווי משקל ונפלתי עוד פעם. הפעם נוסף אלמנט יותר
מעניין- ההתקלות בעמוד והמעידה אל הכביש מתחת לגלגלי משאית
נוסעת.

לזה אני קורא בידור.

אף פעם לא אהבתי חדרי המתנה.
כל הבחורות או שמנות או מכוערות והמגזינים תמיד מלפני חמש, שש
שנים.
אבל החדר הזה היה שונה.
הקירות היו לבנים, התקרה היתה לבנה, הכיסאות היו לבנים, הדלפק
היה לבן ומאחוריו ישבו בחורות עם חולצות.
תמוה, לקחתי כמה רגעים לחשוב איך לעזאזל הגעתי לכאן. מה הדבר
האחרון שאני זוכר?
בוא נראה... עמוד ירוק, סחרחורת, סמל של מרצדס וצמיגים
גדולים.
איך הגעתי מצמיגים גדולים לחדר המתנה לבן?
הסתכלתי סביבי וראיתי שורה ארוכה של כסאות לבנים ולא ראיתי את
הכניסה לחדר. מה שעמד נגד עיניי היה מסדרון ארוך ולבן עם המון
כיסאות לבנים צמודים לקירות והכל נמשך עד לנקודה באופק. חשבתי
שדמיוני מתעתע בי. הצלחתי להביא את עצמי לקום מהכסא וללכת כמה
צעדים למרכז המסדרון. אולי זה היה תעתוע ויזואלי. המסדרון
עדיין לא נגמר ואין סימן לדלת כניסה. הלכתי צעד אחד ועצרתי.
הסתכלתי על האנשים שיושבים על הכסאות הלבנים, החזרתי מבטי אל
המסדרון שלא נגמר ועצמתי עיניים. זה משהו בוודקה, בטוח מישהו
שם לי משהו בוודקה...
דידיתי חזרה אל הכסא הריק היחיד שראיתי לידי, ונחתי עליו
באנחה.
עכשיו אני באמת מבולבל.
הסתכלתי לצד השני שלי וראיתי שפה למעשה המסדרון נגמר בצד הזה.
היתה שם דלת לבנה.
הסתכלתי לראות מי יושב לידי. זו היתה אישה צעירה, נאה, לא
מדהימה אבל הייתי חורש אותה. או לפחות הייתי חושב על לחרוש
אותה אם לא הייתי נבהל ממראה צווארה שהיה מעוטר בסימן סגול,
כאילו נחנקה.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי אותה בקול ששבר את הדממה ששררה.
היא הסתכלה עליי, הסתכלה על הבגדים המרופטים שלי וחזרה לבהות
באוויר.
"מה זה המקום המזויין הזה?!" צעקתי במלוא ריאותיי.
פני כולם נסבו אליי ואז התקדם לעברי בחור גדול בבגדים לבנים
שישב מאחורי הדלפק.
הוא שם את האצבע המורה על השפתיים שלו במחווה של השתקה והצביע
לעבר שלט שהיה תלוי מהתקרה שהורה לשמור על השקט.
"אני לא אשמור על השקט, אתה תגיד לי עכשיו מה זה המקום המזויין
הזה ואיך הגעתי הנה!" המשכתי לצעוק למורת רוחו של הבחור הגדול
שכעת הזעיף פניו.
בדיוק כשסיימתי את המשפט נפתחה הדלת הלבנה ויצא איש צנום עם
הבעה מפוחדת שסימן לי לבוא.
במחשבה שאני אקבל כמה תשובות נכנסתי אחריו לחדר.
אחרי שהאיש הצנום סגר את הדלת אחריי ונעמד בצד הדלת. נגלה לפני
משרד. קירותיו ותקרתו היו לבנים כמו המסדרון אבל כעת יכולתי
לראות את כל ארבעת פאות החדר. זה היה משרד גדול מאוד. עציץ
עיטר את כל אחת מארבעה פינותיו, לא היו בו חלונות והבחנתי
בתמונה תלויה על הקיר מאחורי האדם שישב מאחורי שולחן לבן.
המשרד נראה די ריק בגלל גודלו וחוסר הדמיון בעיצוב הפנים.
האיש מאחורי השולחן סימן לי באצבעו לגשת אליו.
"מה זה המקום הזה?" צעקתי אליו.
הוא לא אמר כלום, הוא רק הצביע על הכסא הלבן שהיה בצד השני של
השולחן, כשני מטרים ממנו.
בחוסר רצון הלכתי וישבתי על הכסא.
האיש שהסתכל עליי בגועל היה איש מבוגר, שיערו כסוף ומסודר,
פניו סמכותיות, לבש חליפה לבנה והיה לו חור שנראה כחור מקליע
אקדח במצחו.
"מה קרה לך, חבר?" שאלתי בתדהמה משהבחנתי בחור.
"אני מדבר, אתה סותם את הפה!" הוא רטן. היה לו קול חזק
וסמכותי.
"הנוהל מחייב אותי להגיד לך את זה דבר ראשון לפני כל דבר אחר.
אתה, נכון לעכשיו, מת, מאוד מת. לפני שאתה הולך לשאול אותי
שאלות מטומטמות הרשה לי לענות לך במהירות על חלק מאותן שאלות
מטומטמות שנסיוני לימד אותי שכולם שואלים בנקודה זו. אין לי את
כל היום, אני אעשה את זה הכי מהיר שאפשר ואתה לא תקטע אותי.
זה לא גן עדן, זה לא גיהנום, אני לא אלוהים, אני לא השטן, אני
עובד ציבור והמקום הזה הוא מוסד שירות ציבורי. כל הצדיקים באים
הנה, כל החוטאים באים הנה וכולם תורמים את חלקם ללא הבדלי דת,
גזע, מין, סיבת המוות ושאר שטויות כאלה. אתה תעבוד פה לשארית
הקיום העלוב שלך ואתה תאהב את זה. במידה ותחפף בעבודה שלך
אנחנו ננקוט באמצעי ההענשה הדרושים. ממה שאני רואה אתה היית
אלכוהוליסט מסריח. אני לא אוהב אלכוהוליסטים מסריחים.
אלכוהוליסטים מסריחים מקבלים עבודות מסריחות. אתה תנקה את
השירותים. יש לך משהו להגיד?"
ישבתי שם המום. ניסיתי לפתוח את הפה לומר משהו אבל המוח שלי לא
נתן לי את האפשרות הזאת.
"כלום? יופי. עכשיו אל תבזבז את הזמן שלי ותעוף לי מהעיניים".
הצלחתי לקום. תחושת ההלם התחלפה בתחושת הכרה שאם חייתי בזבל לא
יכולתי לצפות ליותר טוב מהחיים שאחרי המוות. עכשיו לפחות יש לי
מטרה. עכשיו כשכל הנשמות התועות יביאו חרבון באסלה מבריקה
ומצוחצחת זה הייתי אני שדאג לכך שהם יראו את ההשתקפות שלהם.
הצלחתי לפקס את המוח שלי ושאלתי האיש הרגזן איפה אני אמצא את
השירותים אם אני לא מוצא שום יציאה מהמסדרון ההוא.
"אל תבלבל לי את המוח, עוף מפה!".
הסתובבתי אל הדלת וראיתי את האיש הצנום מחזיק דלי עם סחבה
ומברשת ניקוי אסלות בידו האחת ומגב בידו השניה עם חיוך מזלזל
על פניו. הלכתי אל הדלת וחטפתי ממנו את הדלי והמגב.
"אל תרגיש טוב עם עצמך שקיבלת עבודה קלה כי הבאת מציצה לגנרל
שם, אתה שקוע באותו חרא כמוני".
ההבעה על פניו חזרה להבעה המפוחדת. הגרוגרת הבולטת שלו זזה
למעלה ולמטה כשהוא בלע רוק ופתח לי את הדלת. יצאתי לגלות את
עצמי בחדר שירותים לבן, מרצפות לבנות, קירות לבנים, כיור לבן
ליד כל אסלה לבנה בשורה הנמשך אל האופק בחדר שלא נגמר.